עודף המושגים הצבאיים בשיח הישראלי גורם לתיאור חלקי של השלכות הפעולה הצפויה ברצועת עזה. המהלך המתוכנן אינו רק "תמרון" או "כניסה קרקעית", אלא צעד בקנה מידה היסטורי בעל פוטנציאל לעיצוב מחדש של המערכת הפלסטינית והשפעה עמוקה על הזירה האזורית.
לפיכך הכרחי לנתח לפרטי-פרטים לא רק המושג המעורפל של "מיטוט חמאס", אלא גם לתכנן לעומק את היום שאחרי. כניסה צבאית נרחבת לעזה ללא תכנון שכזה עלולה לכלוא את ישראל במציאות גרועה לא פחות מזאת שהתקיימה עד 7 באוקטובר: משליטה ממושכת על הרצועה ועד היווצרות חלל שלטוני שאליו עלולים לחדור גורמים קיצוניים מכל המזרח התיכון.
ראשית, הכרחי להכיר לעומק את הרצועה - מהצפופים באזורי העולם, בעל אוכלוסייה דלה התלויה בסיוע חיצוני (כ-70% נמנים על מגזר הפליטים), צעירה מאוד (67% מתחת לגיל 30), עם תשתיות אזרחיות רעועות ועם דור צעיר שמוחו נשטף תחת שלטון חמאס, שהטמיע בתודעה איבה יוקדת לישראל ומלחמה כשגרת חיים. במרחב הזה ניתן אולי לכונן סדר פוליטי חדש, אך לא לעצב תודעה חדשה, יעד שבו כשלו האמריקנים בניסיונם המר באפגניסטן ובעיראק. הלקח הוא שאסור להתבוסס בביצה העזתית ויש לנסח יעדים ריאליים ונטולי אשליות.
במסגרת הברירה בין החלופות האסטרטגיות הגרועות הניצבות בפני ישראל, נכון לשקול רעיונות בדבר גיבוש סדר חדש שיעמוד בזיקה לרשות הפלסטינית, רעיון שלפי דיווחים לובן בשבוע האחרון בין ישראל לבכירי הממשל האמריקני. מדובר בממשל אזרחי-מקומי שיקום על חורבות זה של חמאס ועל רקע ההרס הפיזי הרחב ברצועה. הממשל הזה יורכב מראשי עיריות, מועצות מקומיות, חמולות, ארגונים הלא-ממשלתיים והפתח ברצועה, ועשוי לשמש כתובת לניהול המרחב האזרחי וקליטת סיוע כלכלי.
נדרש לנתח באופן זהיר עד ספקני את התרחיש הזה, אולם לזכור כי הוא החלופה הפחות גרועה בין אלה שניצבות בפני ישראל. מכשולים רבים יעמדו בפניו: ספק אם הרשות על כלל מנגנוניה מסוגלת או מעוניינת להיפרס ברצועה; לא בטוח שהציבור בעזה יפגין כלפיה יחס אוהד; סביר שיהיו גורמים מקומיים, ובראשם חמאס, שיפעלו נגדה בכוח, ולא ברור כמה מוטיבציה תהיה למי שיעמוד בראש אותו מינהל אזרחי-מקומי.
הדבר מחייב הכנות כבר עתה. החל מאיתור אותם גורמים מקומיים שעשויים להשתלב במינהל מקומי, עבור בניהול מגעים עם הרשות הפלסטינית בנושא, וכלה בדיאלוג עם גורמים חיצוניים החיוניים לצורך קידומו, ובראשם הממשל האמריקני, מצרים ומדינות דוגמת סעודיה ואיחוד האמירויות, שאותן יש להפוך לגורם משפיע ומשקיע ברצועה במקום קטאר, המזוהה עם חמאס.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: יח"צבכל תרחיש יהיה חיוני לכונן סדר, שליטה ופיקוח חדשים בגבול מצרים-עזה (ציר פילדלפי), שהיה העורק המרכזי להתעצמות הצבאית של חמאס והאמצעי שבגינו הוא הפך מארגון טרור או גרילה לגוף בעל יכולות צבאיות למחצה. זהו גם לקח חשוב לכל דיון על הסדר עתידי ביהודה ושומרון: בכל תרחיש הכרחי שישראל תשלוט בבקעת הירדן, ובכך תמנע איומים צבאיים כמו אלה שהתפתחו בעזה.
היעדר תוכנית סדורה והכנות מקדימות פרטניות בנוגע ליום שאחרי יעידו שישראל לא למדה דבר מהפערים החריפים שהתקיימו בה בכל הנוגע לתפיסת חמאס ולהתמודדות עימו עד פרוץ המלחמה, וחמור מכך - על חזרה צפויה על משגי העבר.
- ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב, וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
