יותר משלושה חודשים חלפו מאז שאחי אילון נהרג בעזה. מאז אני מתהלך עם שאלות קשות, לעיתים עד כדי כעס, סביב המסר הנובע מהפסוק הנאמר בתפילה מדי יום: "הפכת מספדי למחול לי".
איך אפשר לבקש מבורא עולם שהאובדן, האבל והכאב הבלתי נתפס יהפכו למחול? אני אמור לשמוח עכשיו? זו נראית לי לא רק בקשה בלתי הגיונית, אלא גם מנותקת מהמציאות של האובדן והקושי.
אילון ויס ז"לצילום: מהאלבום המשפחתיבתהליך האישי שלי מאז מות אילון, אני מנהל דו-שיח עם רבים. קודם כל עם אילון עצמו - אני מדבר איתו הרבה, וכשהקושי או הגעגוע גוברים, אני מגיע להר הרצל לבקרו ולשוחח עימו מקרוב. יש לי דו-שיח עם הוריי, שזכו לתואר המורכב "ההורים השכולים המבוגרים של המלחמה". ההתמודדות שלהם בגיל הזקנה היא מורכבת וקשה מכל דמיון.
אני משוחח עם אחיי, שפתאום הפכנו למקשה אחת כה חזקה ומגובשת. עם נטע והילדים, משפחתו של אילון המתמודדת עם אובדן בלתי נתפס. ובתחילה ובסוף, דו-שיח שלי עם בורא עולם, שבסופו של דבר, האמונה העמוקה והחזקה היא שהכול שלו ומכוחו.
אבל הפסוק הזה ממשיך להטריד אותי. איך מספד יכול להפוך למחול? לעיתים קרובות מצאתי את עצמי כועס על הציפייה הזו, שנראית מנותקת ומוגזמת בכל קנה מידה.
אם נביט לעבר ההיסטוריה הצעירה של מדינת ישראל, לא נמצא אף מלחמה שהתמשכה מעל שנה (למעט מלחמת העצמאות). כל המלחמות היו קצרות וממוקדות; אפילו מלחמת לבנון הראשונה ארכה כארבעה חודשים, ומלחמת יום הכיפורים - פחות מחודש.
אני יכול להשוות את התחושות הקשות שליוו אותי ואת כל המדינה החל מ-7 באוקטובר לרגעים הראשונים לאחר קבלת הבשורה הקשה. מירב, אחותי, התקשרה אליי במוצאי שבת, ט' בסיוון (15 ביוני), ואמרה ארבע מילים שחוזרות אליי מדי יום: "אילון נהרג בעזה בשבת".
שמעתי את המילים וישבתי בבית מעל שעתיים, קפוא, בוכה, על גבול השיתוק. נסעתי לבית אל למפגש עם הוריי וכל האחים, ושוב נפלתי לתהום. נסענו לפגוש את נטע והילדים, והקיפאון והכאב המשיכו לעולמות בלתי הגיוניים. ואז הגיעה הלוויה בהר הרצל - ליוויתי את אבא יד ביד, אבא בן כמעט 80 קובר את בנו. עליתי להספיד את אילון, מקריא את מה שהכנתי מראש, נתמך בשני אחיי כדי להחזיק מעמד.
ואת המספד הזה אנחנו מבקשים להפוך למחול? את תחושת הפגיעה, הטבח וכיבוש חבלי מולדת על ידי מרצחי חמאס ב-7 באוקטובר אפשר להפוך למחול?
שלושה חודשים וחצי התהלכתי כועס. ואז הגיעה מתקפת הביפרים, וחיסול נסראללה, ותחושה של הפיכת הקערה החלה לזרום בעורקים הלאומיים שלנו. והתחילה לבצבץ בי הבנה חדשה.
בשבועות האחרונים, הקיפאון ושאול התחתיות של הרגעים והימים הראשונים מאז שאילון נהרג התחילו ללבוש צורות חדשות - צורות של תנועה ועשייה, של שיח וחיבור למציאות חדשה ונשגבת.
לפתע, המילים "הפכת מספדי למחול" קיבלו משמעות חדשה - משמעות פנימית של תנועת נפש ולא של יחס לאירוע! היחס לאירוע יישאר לנצח קשה וכואב. הדמעות יגיעו כל יום בהזדמנויות שונות ויפתיעו ללא הכנה מוקדמת. היחס לאירועי ה-7 באוקטובר תמיד ילווה בכאב עמוק, באבל לאומי של אובדן וטרגדיה בלתי נתפסת.
אבל התנועה הפנימית בנפש מסוגלת לקבל תצורה חדשה - תנועה קדימה של יצירה ובנייה. המחול בתפילה אינו מחול של שמחה או אושר, חלילה! הוא מחול של השלמה פנימית עם המצב החדש, המוביל לעשייה וליצירה חדשה.
אסף ויסכך בכאב האישי וכך בכאב הלאומי. המלחמה שלנו היא מלחמת הסבלנות הישראלית. רק כך ניצור את החוסן הלאומי והאמונה בצדקת דרכנו. תפילתנו היא שלא נישאר ונתקבע במצב של קיפאון, הלם וכעס, אלא נדע להוציא לפועל את החוסן הפנימי הטמון בנו כיחידים וכחברה, כמדינה וכעם.
פעולה מתוך כאב ושאול תחתיות היא פעולה של אינסטינקט שלילי הנובע מתוך קיפאון. פעולה מתוך השלמה והפנמה היא פעולה שיש לה כוח לבנות עתיד לטווח ארוך עם ביסוס של יסודות עמוקים.
