בדיעבד נדמה שבנימין נתניהו היה מוותר על מסיבת העיתונאים שקיים אמש (שבת), ויש לכך כמה סיבות. ראשית משום שהיא חשפה את היחסים העכורים בזמן מלחמה (!) בינו לבין שר הביטחון שלו יואב גלנט, שסירב להשתתף איתו באירוע. שנית, משום שהיא הציפה את העובדה שגם כשהחיילים בעזה, ומדינת ישראל מלקקת את פצעיה אחרי אסון בקנה מידה היסטורי, הפוליטיקה נמצאת כל הזמן על סדר היום שלו. ועדיין, הטעות הקשה ביותר במסיבת העיתונאים הייתה נעוצה בהתבטאות אחת, שתי מילים בסך הכל, שעליהן מן הסתם עוד נחזור ונשמע. מה עמד מאחוריהן? אדישות? זלזול? חוסר שימת לב?
אל נתניהו הופנתה שאלה שככל הנראה הוא לא התכונן אליה, לגבי הריגתו של יובל קסטלמן ז"ל על ידי חייל מילואים בזירת הפיגוע בירושלים ביום חמישי. בשיאה סיטואציה טראגית ורגישה, שעה שמשפחת הקורבן עוד לא מעכלת את האסון שפקד אותה, נתן ראש הממשלה תשובה תבניתית וקרה על כך שלעיתים משלמים מחיר על הרצון לחמש אזרחים. או כפי שסיכם: "אלה החיים".
בנימין נתניהו אמש, על הפיגוע בירושלים
(צילום: לע"מ)
הוא לא הביע צער. הוא לא השתתף באבל המשפחה. הוא לא הפגין אנושיות או רמז שהתקרית נגעה בו באיזשהו אופן. הוא יכול היה להגיב בכל הרבה דרכים אחרות, למשל להכריז שהאירוע יתוחקר עד תום. או להסביר שחלוקת נשק לאזרחים אינה רלוונטית במקרה זה משום שהיורה הוא חייל מילואים. במקום זאת הוא השיב באופן קר ומרוחק, וקומם לא רק את המשפחה הכאובה אלא רבים מבין הצופים שהביטו בו באותם רגעים בתימהון.
זו לא הייתה הבעיה היחידה במסיבת העיתונאים שלו. השימוש האינטנסיבי בגוף ראשון "אני" העיד על זחיחות וחוסר חיבור למציאות בנקודת הזמן הזאת. ייתכן שהיה מעודד מסקר שפורסם בסוף השבוע והצביע על כך שהליכוד התחזק בשני מנדטים, ולכן הוא נשמע פחות ממלכתי וענייני. או כמו שהגדירו זאת כמה בני משפחות של חטופים: עבר למצב קמפיין.
הקראת שמות החטופים, הסיפורים על חלק מהם, הביקור בבית החולים ובחמ"ל המשפחות - כל אלה מעידים שנתניהו הפנים את הסנטימנט הציבורי ועושה הכול כדי להתחבר אליו. וזאת בשונה משבועות הלחימה הראשונים שבהם התרחק מהנושא.
לאחרונה האשים בני גנץ את נתניהו בעיסוק מרובה בפוליטיקה. סביר להניח שגלנט זיהה זאת ולכן מעדיף גם הוא להתרחק. בימים האחרונים התרחשו לפחות שלושה אירועים שמניחים את התשתית לטענות הללו. הראשון היה פגישות התחזוקה של נתניהו עם חברי כנסת זוטרים מהליכוד בניסיון למנוע התקוממות מתוך הסיעה. הוא השקיע בזה זמן ואנרגיה במינונים שלא היו לו בתחילת המלחמה, וכנראה לא סתם.
האירוע השני היה הידוק הגוש הקואליציוני שלו סביב אירועי תיקון התקציב. מה שהתרופף עד כה בחסות הלחימה, התחבר שוב באופן חד וברור: במקום להסיר מסדר היום סעיפים תקציביים שאינם תורמים למלחמה, סינגר נתניהו גם על המפלגות והציבור החרדי וגם על השותפים האחרים שקיבלו כספים קואליציוניים. ההתכנסות חזרה לגוש מעידה לא מעט על האופן שבו הוא תופס את המצב הנוכחי ואת העתיד לבוא.
האירוע השלישי, שמתקשר באופן ישיר לשניים הקודמים, היה כינוס ראשון של ישיבת סיעת הליכוד מאז פרוץ המלחמה. ישיבות הסיעה, באופן טבעי, הן אירוע פוליטי שנועד לאפשר לשחרר קיטור מצד אחד וליישר קו מצד שני. יש להן היבטים שנועדו לסייע לנתניהו בתמיכה הפוליטית מכאן והלאה. חיבור שלוש הנקודות האלה מצביע בבירור על כך שהבקשות לא לעסוק בפוליטיקה כל עוד מתנהלת לחימה אינן רלוונטיות יותר.
