כאשר שימשתי בתחילת שנות ה-80 כדובר המשטרה זימן אותי ראש אגף החקירות לפגישה ובישר לי על הישג גדול. הוא מסר לי דף נתונים סטטיסטיים ואמר: "הצלחנו להעלות השנה את שיעור הגילויים (העמדה לדין של חשודים) מ-12% ל-15%". כחכחתי בגרוני ושאלתי בנימוס אם זאת הבשורה שנביא לציבור, שהמשטרה מגלה פחות משישית מהעבירות. הקצין השיב לי בסלחנות: "מה שאנחנו נאמר זה שעלינו ב-25% במלחמה בפשע, שזה יפה מאוד".
מה השתנה מאז? לפי השנתון הסטטיסטי של המשטרה, ב-2020 נפתחו 287,127 תיקי חקירה שמתוכם הוגשו לבתי המשפט 44,015 כתבי אישום. המשמעות היא ששיעור הגילויים בפועל של עבירות הוא 15.3%. כלומר, אותו מספר קסם שעלול ללמד על הכישלון של המשטרה במלחמה בפשע לאורך השנים.
המשטרה התמודדה עם הנתון העגום הזה בעיקר באמצעות שיווק של עשירית הכוס המלאה. צריך לזכור שמרבית העבירות הלא מפוענחות הן עבירות רכוש וכאלה המבוצעות נגד גוף האדם, שגם משטרות העולם מתקשות להתמודד איתן. דוברי משטרת ישראל הציגו בתגובה התמודדות מוצלחת עם פשע מאורגן - שהוא תחום מתוקשר למדי. ואכן, מרבית ראשי משפחות הפשע המוכרות (היהודיות, בינתיים) הושמו מאחורי סורג ובריח.
תחום נוסף שבו מתגאה המשטרה הוא המאבק בשחיתות השלטונית. העובדה שהתנהלה חקירה נגד ראש ממשלה מכהן כאשר השר לביטחון פנים הוא חבר מפלגת השלטון אינה מובנת מאליה. הדבר מעיד על משטרה מקצועית שאינה נשלטת על ידי פוליטיקאים ובעיקר נחושה ללא פשרות. בהמלצות המשטרה לפני העברת תיקי האלפים לפרקליטות והיועמ"ש, הופיע סעיף השוחד בכל אחד מהתיקים נגד בנימין נתניהו.
בקרב על התודעה לגבי המשך האמון במשטרה נכשל בר-לב לחלוטין. מדובר בנוכח-נפקד בתקשורת שלא מסוגל לייצר השראה ולתת את התחושה שהטיפול במשבר נמצא בידיים טובות
והנה, בשבועות האחרונים הופיעו הגילויים על השימוש שעושה המשטרה בתוכנות סייבר כגון פגסוס ואחרות, ואלה מאיימים לרסק את תדמית המשטרה כליל. השימוש בביטוי "תוכנות ריגול", שיוצרות את הרושם של משטרה שפוגעת אינהרנטית בזכויות האזרח, הוא מטעה. כל שיטות המודיעין שאותן היא הפעילה לאורך השנים דומות לאלו שבהן השתמשו גם המוסד ושב"כ: הפעלת סוכנים, מעקבים אנושיים והאזנות סתר. השתכללות הטכנולוגיה חייבה שימוש באמצעים מתקדמים יותר, לנוכח הפשיעה שהפכה למתוחכמת יותר. אם המשטרה לא הייתה עושה זאת, היו צריכים להקים ועדת חקירה שתבדוק מדוע השומרים נרדמו בשמירה.
השר בר-לב: "החלטתי להקים ועדת בדיקה"
ישנה רק שאלה אחת שחובה לתת עליה מענה: האם ה"רוגלות" הללו הופעלו בהליך תקין על פי צו של שופט או לא. גם האזנת סתר לשיחת טלפון קווי, אם מבוצעת ללא היתר כדין, היא עבירה על החוק. באופן אישי אני מתקשה להאמין שהפיקוד הבכיר של המשטרה נתן יד למעשים לא-חוקיים והמוניים מסוג זה. זה יותר גרוע מרשעות - זו טיפשות. מדוע שקצינים יסכנו את הקריירה שלהם במעשים לא חוקיים שאי אפשר להשתמש בהם אחר כך כראייה בבית המשפט?
ועדיין, חובה לברר בקפדנות מה בדיוק קרה. מהיכרותי עם המערכת, אני מעריך בזהירות סבירה שלא הרבה. מי שמכיר את רמת התחרות והחשדנות שקיימת בין קציני משטרה במרוץ שלהם לקידום, יתקשה להאמין שהם יפקידו את גורלם בידי אחרים בביצוע פשע משותף. הבעיה היא שעד אז תישחק תדמית המשטרה עד דק והיא תתקשה בגיוס אנשים טובים בעתיד כדי לשפר את פעולתה.
ישנם שני בעלי תפקידים שיכולים לשמר את האמון במשטרה בשעה הקשה הזו: המפכ"ל קובי שבתאי והשר לביטחון פנים עמר בר-לב. הבעיה היא שמדובר בשניים שהם אולי אנשי שטח טובים, אבל חסרי כל הבנה או יכולת בהנעת דעת קהל.
רב-ניצב שבתאי היה מפקד מג"ב לפני שמונה למפכ"ל בידי השר לביטחון פנים אמיר אוחנה. המטרה הייתה למנות אדם ללא ניסיון משטרתי בפיקוד בכיר ולהקל על השליטה בו. שבתאי הוא איש מעשה יעיל כנראה, אבל אין לו את הראייה הכוללת הנדרשת ממי שעומד בראש אחד הארגונים המורכבים והרגישים במדינה.
ד"ר ברוך לשםאת התפקיד של מגן המשטרה היה צריך למלא השר הממונה עליה, בר-לב. כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר יש לו ניסיון בניהול מבצעי, אך ניכר שהוא מתנהל כמי שעדיין נמצא בתפקיד פיקודי, שבוחן בתחקיר זהיר את פעולות המשטרה כפי שעשה בסיירת. בפועל, מדובר באדם פוליטי שאין לו סמכויות מבצעיות על פעולות המשטרה, אבל יש לו אחריות ציבורית על מעשיה.
בתפקיד הזה, בקרב על התודעה לגבי המשך האמון במשטרה, הוא נכשל לחלוטין. מדובר בנוכח-נפקד בתקשורת שלא מסוגל לייצר השראה בהופעתו ולתת את התחושה שהטיפול במשבר נמצא בידיים טובות. וכך שולט בשיח הציבורי הביטוי "מדינת משטרה", שעלול להוביל למדינה בלי משטרה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה. לשעבר דובר המשטרה ויועץ לשרי משטרה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
