רוח כמעט קרה מנשבת מעל רעים. החורף בדרך. זה לא מרגיש בעיתו. יותר מדי אנשים בחוץ עכשיו.
אני מסתכל סביבי, אזור הקמפינג של פסטיבל נובה. עד לא מזמן, כמו בתמרוני שטן, היו פזורים כאן, באי סדר כאוסי מקפיא דם, שקיות ומחצלות ותיקי קמפינג עזובים ואוהלים ריקים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואילו עכשיו, אחרי שניקו, שיירי הנטבחים הולכים ודועכים, עד שנדרש להתחקות עליהם. הנה פה, בין העצים, לוחית רישוי רכב שרופה, ושם קטע אדמה מפוחם ופינג'אן עזוב וגזעים חרוכים ותחתם בקבוקי מים, עם נגיעות שפתיים אחרונות.
וחוץ מזה דומם עכשיו. ושלֵו. ציוץ רחוק נשמע. אלוהים, יש פה ציפורים. ובכל זאת, מבעד לחלקת הטבע שגבתה את שלה ועכשיו מסדירה נשימה, אפשר לשמוע. את זעקת הנאבקים. מי לפרידה ראויה, מי לחיים; רצים לנפשם או אל כדור בגבם; מתחננים, נפרדים; קול 364 בני עמנו, קול מלאכי רעים.
רס"ן ר' וסרן ת', שני טייסי קרב, שבתוך עשרות הגיחות אל עזה ולבנון, ומי יודע עוד איפה, עצרו כדי לבוא לכאן, אל המקום שבו כל אחד מהם איבד את אחיו, אומרים שהם לא שומעים דבר מעבר לקולות החורש.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
ותכף, בזמן שנסתובב פה, תחת עצי האיקליפטוס והאדמה שתקשיח מגע לרגלינו, סרן ת', שמבקר פה בפעם הראשונה, יאמר שהוא גם לא מנסה לחשוב או לדמיין מעבר למראית הפסטורליה שכאן.
"מה אני צריך לחשוב על הזוועות שאחי הבכור עבר", ישאל בשקט, "אני בטוח שהוא היה ממוקד וחד ותיפעל את האירוע. הוא לא פחד וניסה לעזור לחברים. אני מעדיף להיזכר בחיוך שלו. ככה אני מעדיף לזכור אותו".
את הסיפור הזה אין ברירה אלא להתחיל מהסוף. מהמסר. ככה גם נפתחת השיחה איתם השבוע.
יש פה שני טייסי קרב צעירים, ששילמו מחיר כבד, איבדו את היקר ביותר, כמו רבים כל כך בעם; ובכל זאת, בחודש וחצי האחרונים משאירים את הכאב על הקרקע, ומתרוממים לגיחות סביב השעון. צפון, דרום, מערב. עשרות רבות של טיסות. כל אחד מהם, אפשר להעריך בגסות, הטיל בסביבות מאה טונות. "דברים שלא פגשנו עד היום, לחימה ב־360 מעלות", הם מתארים.
רס"ן ר', בן 32, טייס F-16 ממרכז הארץ, נשוי ואב לשניים, סטודנט לתואר שני; וסרן ת', בן 25, טייס F-15 מיישובי גדרות, הרי לא יכולים להיות מזוהים בשמם בכתבה הזו. גם לא נוכל לזהות את אחיהם שנרצחו. "אז אין פה עניין של הנצחה", ר' מחדד. "וגם סיפור גבורה לא בטוח שיש. יש סיפורים מרגשים משלנו. וסיפורים עצובים, לא שאני עושה תחרות, יש אולי קצת יותר משלנו. אבל כן, יש פה מסר".
לכן רצה להתראיין. זו הייתה הבקשה שלו, מיד אחרי שקם מהשלושים של אחיו.
"ב־7 באוקטובר, דרך אסון אישי ולאומי, חמאס הוליד מחדש את הערבות ההדדית בחברה הישראלית. הוא האריך לנו את הקיום במדינה לפחות לעוד 75 שנה"
"7 באוקטובר חידש לנו תובנות שהרבה זמן היו מאובקות", רס"ן ר' פותח, "הראשונה, איפה אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. פה, בישראל, המקום עם הסיכוי הכי טוב להגשמה, שגשוג, אושר. כי אתה רואה מה קורה מחוץ לישראל. והשנייה, גילינו שאנחנו יחד בסיפור הזה, אנשים מכל קצוות הקשת. ועכשיו אנחנו בפני אתגר גדול יותר: שנצליח להישאר מאוחדים. שנצליח לשמר את מה שהתגלה בינינו בחודש וחצי האחרונים גם אחרי המלחמה. זו הסיבה שבאתי".
סרן ת' איתו בקוקפיט בעניין הזה. גם המסר שלו דומה. "לא משנה כמה קשה היה ויהיה, אין לנו ברירה אלא להיות יחד. נתנו יותר מדי מקום לדברים לא חשובים. האירוע של 7 באוקטובר חידד את הנושא של אין לנו מקום אחר, אין מדינה אחרת. בשבילי, העניין הזה והדמות של אחי הגדול עזרו לי לקום אחרי השבעה ולנסוע לטייסת".
את הדברים האלה שני טייסי הקרב אומרים ממש בזמן שאנחנו יושבים על כיסאות עץ, מאחורי מתחם הקמפינג, שם דמי אחיהם. ועכשיו, אחרי שהטילו בומים של פיוס, מהסוג המדויק שחודר דרך חלון הישראליות, הם נראים מוכנים לספר את סיפורם.
נוסעים באוטו של סרן ת'. בדרכי הבריחה והקטל של רעים. במושב לידו, בקדימה של האוטו, יושב רס"ן ר'. המשימה הפעם על הקרקע.
נוסעים בעקבות הווייז של ת', בעקבות נקודת הציון שבה התקבל אות החיים האחרון משני חברי אחיו. זה היה בסביבות 10:50 בבוקר. הם היו שלושה ברכב כשניסו להימלט. בשלב הזה האח ע', בן 29, הבכור משלושה אחים, כבר היה פצוע, ומישהו מהחברים החליף אותו בנהיגה.
קודם לכן, אזור 9:50, הייתה הפעם האחרונה שבה ההורים שמעו את הקול שלו. "אחי נשמע שלֵו, רגוע", ת' מתאר, "אבל ממש לפני שהסתיימה השיחה שמעו אותו אומר, 'יש פה מקלע כבד'".
פונים אל דרך נוף הבשור, בעלייה חולית קצרה, ואז הנדברקס. יורדים. מתקדמים אולי 20 מטר. כאן, ת' מצביע, עמד ככל הנראה האוטו. "ממה שאנחנו יודעים, הם הסתתרו תחתיו, ניסו לשחק אותה מתים".
על האדמה, איפה שהטרגדיה התרחשה, בסביבות עצי שיטה, מוטל מה שנראה כמו אוהל מתקפל שבור בלבן ותכלת. רס"ן ר' מרים, מסתכל, זורק.
כשאחיו נשם את נשימותיו האחרונות, סרן ת' היה על מטוס בדרך ארצה. מפץ 7 באוקטובר, הטילים של שש וחצי בבוקר, תפסו אותו עולה על קונקשן בדובאי, אחרי שבועיים עם בת הזוג בתאילנד. חופים, שייקים, פילים, חיי מלכים, שש מנות לארוחת ערב, הוא מונה. "אנחנו קוראים לזה לשחרר לפוטנציאל, כדי לחזור עם כוחות", מתאר.
על המטוס, כשהבין שיש בלגן בארץ, עשה חבילת גלישה. כשבין לבין מתברר לו שאחיו במסיבה ההיא. "אבל באותו שלב אני פחות דואג לו", ת' מבהיר. "אחי הוא אחד שמסתדר, היה בסיירת, אז טוב שהוא שם, הוא ידאג לחברים. ובינתיים אני מתחיל להתעסק בענייני הטייסת".
כשנחת, אחרי 11:00 בבוקר, אבא שלו בא לאסוף אותו, עם תיק מוכן לטייסת. "רק אז הבחנתי בדאגה בקול של אבא שלי", הוא מספר, וממשיך ומתאר איך הגיע לבסיס ואיך "ניסיתי לשים את הדבר הזה של אחי בצד כדי לעזור איפה שאני יכול".
ואז, רבע לארבע אחרי הצהריים, עוד באותו היום, טלפון מאבא. לסרן ת' אין שמץ חשש שמשהו רע ייאמר. להפך. "אמרתי, 'הו, סוף־סוף'", הוא נזכר, "הנה השיחה שאבא אומר שאחי בסדר, הוא יצר קשר. הרי אי־אפשר לפגוע בו, זה אחי הבכור".
משהו טוב כבר לא ייאמר בשיחה הזאת. בדיעבד התברר לת' שחבר קרוב של המשפחה יצא בסביבות הצהריים אל אזור האסון ברעים. תחת היתקלויות הגיע לאוטו, ושם מצא את השלושה לא בחיים.
והרגע הזה, אני שואל. סרן ת' נאנח. שותק לרגע. עיני הדבש שלו זועקות. מפירות את דממת החורש. מהדהדות.
"זה רגע שאני לא יכול לתאר במילים. אני מרים את הטלפון בציפייה, ושומע את הקול השבור של אבא שלי שמנסה להראות חוזקה. אומר שע' נהרג. רגע שאתה מרגיש שהלב באמת מחסיר פעימה. מין תחושה של אפיסת כוחות רגעית. לוקח כמה נשימות עמוקות. ואז כאילו מרגיש את אחי תופס לי את הכתף, מרים אותי למעלה. אומר, 'תיישר את המבט'. ואז ללכת רגע לדבר עם המפקדים שלי, להודיע, הם מחבקים, אומרים 'התפקיד שלך לדאוג למשפחה. לך תחבק את ההורים'".
בהמשך, ליד איפה שהתקבל סימן החיים האחרון, יש ואדיות כאלה. סרן ת' מצביע לשם. "אני בטוח שהיו חבר'ה ששכבו כאן וניצלו", אומר. ואז מוסיף שלבוא לפה היום זה כאילו להשלים את התמונה. "זה להבין כמה חשופים היו. איך לא היה להם באמת מקום לברוח. בדיעבד הם היו מכותרים".
מקודם, כשסיפר על אחיו המנוח שכמו הרים אותו, הורה לו ליישר מבט, סרן ת' חייך. חיוך בלתי אפשרי שכאילו עמד בסתירה לעיני הדבש הכואבות. אתה מתאמץ לחייך, שאלתי. "לא", השיב, "ככה גדלנו, גם אם זה נשמע קלישאה".
לאחיו הגדול ע' היה את אותו חיוך. מלא שיניים, ועוצמה. כזה שעתיד להישאר על פניו, אחרי מותו, כשתגיע העת להיפרד ממנו בבית החולים, על רקע מציאות נוראה. על רקע מפלצות שתוקפות רוקדים במסיבה עם קלצ'ניקובים ומקלעים ומטולי אר־פי־ג'י. על רקע אדמת שיטה ואיקליפטוס שראתה ושתקה.
תכף, לפני הצהריים, נעבור בגיהינום הרכבים שליד מושב תקומה. שם נערמו שלדי פח ומתכת מפוחמים, מדממים, שהובאו מיישובי העוטף ומנובה. אלף רכבים, יעריך אחד האחראים במגרש. ביניהם כנראה גם הקיה הלבנה של ג', אחיו של רס"ן ר'. מספר הרישוי שלה מסתיים ב־406. הוא זוכר כי חיפש אחריה שעות בתקווה למצוא בה רמז לגורל אחיו הקטן, בן 26.
כשהחלו האזעקות רס"ן ר', שעד לאחרונה התגורר בבסיס חצרים, אסף את עריסת התינוקת, את בנו השני, וסחב אותם בזהירות, שלא יתעוררו, למרחב מוגן. פתח ווטסאפ, ראה הודעה מאחיו, שהוא במסיבה ליד קיבוץ רעים ולא לדאוג. "אני כותב בווטסאפ שלפי כמות האזעקות זה חמאס", ר' מתאר, "שייצא מהר כדי שלא יעשו מארב אר־פי־ג'י. זה מה שעבר לי בראש".
משם רס"ן ר' ממשיך לטייסת בחצרים. מהראשונים להגיע ולצאת למשימת תקיפה בלי שיהיה לו מושג לגבי המתחולל באמת בעוטף. "מבחינתי", הוא אומר, "מתחיל סבב, עוד לא ידעתי להגדיר את זה כמלחמה".
לפני שממריא, עוד ווטסאפ לאחיו. "נו, התחלת לנסוע משם?" כתב לו, ולא קיבל תשובה. "אני מבין שהרבה זמן הוא לא יצר קשר, אבל מספר לעצמי סיפור שנשבר לו הטלפון, אין קליטה, אין בטרייה, עניינים. בטח תכף יגיע".
5 צפייה בגלריה
רס''ן ר' וסרן ת' מנווטים לנקודת שבה התקבל אות החיים האחרון מאחיו של ר'
(צילום: מהאלבום הפרטי)
כשרס"ן ר' נוחת מאותה טיסה, אל מבול הודעות חסרות נשימה, כאלו שמלמדות שאין סימן מאחיו, הוא פותח קבוצת ווטסאפ עם שאר האחים, ללא ההורים. "מתחילים לקמב"ץ את האירוע. אחותי לברזילי, אני לסורוקה. עולה על א', לוקח אקדח".
בשיטתיות יעבור טייס הקרב בין מיטות הפצועים, יסרוק את פני הנפגעים. אדם־אדם, הוא מתאר. פצועי ירי, בליינים פגועים שמגיעים בלי חולצה. "מראות גרפיים, כאלה שיש הרבה בנטפליקס", מתאר. "בחדשות אמרו באותו זמן רק 15 הרוגים, אז הסטטיסטיקה לטובתי, אבל בסורוקה אני מתחיל להבין את סדר גודל האירוע".
בין לבין הוא מקבל הודעה מאח אחר שלו, שהוא בדרך לעוטף, לחפש את ג'. "אמרתי: 'עצור־עצור, אני בא. חכה לי. אני לפחות על מדים'. נפגשנו בשש וחצי בערב במרפאה ברעים. התחלנו להסתובב, לחפש. ג' לוחם, צעיר, בריא, הנחתי שרץ לאנשהו וייצא בחושך. באחת בלילה, כשראינו שלא יצא, אמרנו: 'נחזור כשתזרח השמש'".
רס"ן ר' עוצר. מצביע לאחור, אל אזור הקמפינג בנובה שבו אנחנו יושבים. קצת מתפעל מאיך שסידרו פה. "היה פה סט של סרט הוליוודי מושקע מאוד", הוא חוזר למראות שפגשו עיניו בבוקר שאחרי, "שדה קטל די גדול, נורמנדי סטייל".
אחרי שעות חיפוש, שבמהלכן התפצלו כדי לכסות את השטח, נמצא הרכב, זה שאחיו ג' וחבר נוסף היו בו. "מבפנים הוא נראה רע. מישהו נורה בתוכו. הבנו שמישהו מיושבי הרכב נרצח בו", מתאר רס"ן ר'.
בימים הבאים ארבעת האחים יתרכזו אצל ההורים, ימתינו עד יום שישי, אז תגיע הבשורה. "היה שבוע קשה באמת. השבעה היה משחק ילדים לעומת השבוע הזה", ר' מתאר, "אתה כבר לא יודע מה אתה מעדיף, שיודיעו ונסיים עם זה או שיגידו שהוא חטוף".
גם בימים האלה הוא יבצע גיחות לעזה. שלוש או ארבע טיסות. "זה היה יותר בשבילי. הרגשתי שזה המקום שאני חוזר לאיזושהי רוטינה שנותנת לי אנרגיות להמשך ההתמודדות. שאלו אותי אם זה נראה לי אחראי לטוס. אני הרגשתי שכן. שאני מצליח להפריד בין הסיפור האישי לתפקיד".
ואז, ברביעי, תזוהה גופת החבר שהיה עם ג' באותו רכב. "משם", ר' אומר, "כבר הבנתי שאני רוצה להישאר ליד ההורים, כי זה תכף יגיע אלינו. ואז, בשישי בערב, כשמבשרים, זה כאילו סגרו את התקוות".
ואחרי כל זה ר' יספר על אחיו שהיה חולה כדורגל כמוהו, רק יצא אוהד מכבי תל־אביב. שבילה איתו ימים בפלייסטיישן. שהיה הקטן מבין חמשת האחים ור' הרגיש כאילו גידל אותו. "התינוק שלנו", יאמר.
התינוק שלנו.
כל כמה דקות, כאילו כדי להזכיר איפה אנחנו, יש איזה פיצוץ. החברים של ת' ור' נותנים עבודה. צובעים את שמי סוף נובמבר התכולים־סדוקים של עזה, ממערב אלינו, בלפיד עשן שחור.
שבע דקות בערך לוקח להגיע במטוס קרב מהבסיס לעזה. בדרך עוברים מעל העוטף. אולי גם מעל האזור שפה. אני שואל מה הם רואים מזווית הלוחמה שלהם שאנחנו לא מבחינים בו. "לי דווקא מרגיש לפעמים שמהמקום שלנו זה יותר שקט ופסטורלי", סרן ת' אומר, "מגובה 20־30 אלף רגל גם הפיצוצים הכי חזקים, כמו הטלות של ארבע טונות, לא נראים כאלה גדולים".
רס"ן ר': "בצוק איתן אחד האחים שלי לחם בעזה. אחרי המלחמה הוא סיפר שהדבר שהכי חרות בו זה התקיפות של חיל האוויר. אתה מרגיש את האדמה רועדת. כל פעם שאני פותח את המצלמה לראות שהפצצות פגעו, אני נזכר איך אח שלי חווה את התקיפות".
תכף השניים האלה יגידו שכשחופת המטוס נסגרת, הרגשות נעלמים. והמחשבות מתנתקות. ורק משימת התקיפה מול העיניים. וזהו, שום הסחות, ושום כלום. "כמו פלא כזה", יוסיף רס"ן ר'.
מותר לחשוב שזה על סף הלא־אנושי. אני שואל אם קורה שמנסים להציץ למטה בדרך, אל האזור שבו אירע לנו, להם, אסון.
5 צפייה בגלריה
במקום שבו התקיים פסטיבל נובה. ''אתה מבין כמה הם היו חשופים. לא היה לאן לברוח''
(צילום: גדי קבלו)
"אנחנו טסים מהר מדי להיסחי דעת", אומר ר'. "אי־אפשר לסמס ולנהוג. זה לא אחראי לא למי שאני טס איתו, לא למבנה שלי, לא לתושבי ישראל ולא לתושבים שם. בסוף אתה מטיל שתיים עד ארבע טונות חימוש מהמטוס, ואתה לא רוצה לפגוע במה שלא התכוונת לפגוע".
ת': "מהרגע שנסגרת החופה, אין מקום לתחושות שעל הקרקע. האובדן, הכאב. אם אני אדע שהתחושות נכנסות איתי לקוקפיט, אני לא עולה לאוויר. אחי מלווה אותי בכל רגע נתון. הוא תמיד פה, חוץ מהאוויר. הוא יודע גם להיות בצד".
ר': "אתה לא מתעסק בעצמך כפרט. אין מקום למה שחווית. אתה עושה משהו שמחיר הטעות בו גדול".
זה לא לגמרי מובן, אני אומר להם, האירוע של 7 באוקטובר הרי הפך אישי לכולנו, בטח לכם. כמעט כל פגז שנורה בצה"ל מוקדש למישהו.
"שאלו אותי הרבה אם כשאני תוקף אני מרגיש נקמה", ר' אומר, "לפני שהתגייסתי הייתי שחקן כדורגל. כל פעם שהרגשתי שאני מת לפרק את הקבוצה השנייה כי אני עצבני, כי מישהו משך לי בחולצה, כי הוציאו אותי משיווי משקל, זה הביא אותי להיות פחות טוב והקטין את הסיכוי של הקבוצה שלי לנצח. אם אני אפעל מתוך אמוציות, אני אעשה טעויות שאני אתפוס את הראש. זה לא מקום של נקמה. אם אני רוצה באמת לנצח, אני צריך לעשות את זה שקול, חד, מדויק. לא להתעצבן, לא לכעוס, לא לנקום. גם אף אחד לא יחזיר לי את אח שלי".
ת': "אני מאוד מתחבר. מה שקרה, קרה. אתה לא עובד מתחושת רצון להחזיר, כי זה יפגע בביצוע המשימה".
על הפצצות שלכם לא כתוב כלום, אני שואל. "אם כתוב, לא אנחנו כתבנו", רס"ן ר' משיב, "חברים של אח שלי מהפלוגה עשו מדבקות עם תמונה של אחי, שהם שמים על בתים מעזה. אמרתי, 'חבר'ה, תתעסקו בלשמור על עצמכם'".
מתי טייסים כן פורקים, אני שואל. "כשאני שם את הטיסה בצד, כשאני בבית, לבד, עם בת הזוג, אני מרשה לעצמי להביא לידי ביטוי את הרגש", אומר ת'.
ר': "במקומות שאני לבד המחשבות צפות. הנסיעות מהבית לבסיס זה הרגעים שאני הכי עם עצמי. מעכל, חושב, משחזר. לפעמים, כשאני רואה את הבן שלי שקוע במשחק, זה מזכיר לי את אח שלי. יש לי כאילו דז'ה־וו מהילדות".
תכף ניפרד מהמקום שבו סדרי אדם ובראשית התהפכו. כאן, תחת השמיים הללו, נפלו השמיים. והאדמה נספגה בנשמת אלו שפסעו בה.
אבל בינתיים, שני אלו שמולכים ברקיע, יושבים כאן, הכי קרוב לקרקע, מסכמים. בסוף, אחרי הכול, זו תהיה שיחה קצת מאופקת. כזאת שלמילה נקמה לא יהיה בה חלק, וגם לא יהיו דמעות. ובכל זאת היא תהיה קורעת לב בדרכה. דרך חיוכים. דרך מסרים של טייסים.
רס"ן ר' פונה לסרן ת', "ממליץ לך לעשות ילדים. גם במקומות הכי עצובים פתאום הבן שלי אומר איזה משפט חמוד, וזה ממיס. ואתה מחייך למרות שהרגע יצאת מלוויה"
שניכם, אני אומר להם, שותפי גורל, באוויר ובאדמה. יש משהו אולי שתרצו לומר זה לזה. אולי עצה. "לא עצה, תובנה", רס"ן ר' פונה לסרן ת', "ממליץ לך לעשות ילדים. ילדים זו נקודת אור שאי־אפשר לברוח ממנה. גם במקומות הכי עצובים פתאום הבן שלי אומר איזה משפט חמוד, וזה ממיס. ואתה מחייך למרות שהרגע יצאת מלוויה.
"הדבר הראשון שאשתי ואני החלטנו עוד כשאח שלי היה מוגדר נעדר, זה שאם יודיעו שהוא נרצח, נעבור לגור ליד ההורים. ובאמת, שבועיים אחרי 7 באוקטובר עשינו הובלה. שכרנו דירה עשר דקות הליכה מההורים. אנחנו מכריחים אותם לשחק עם הנכדים. אין מה לעשות".
ואז, איכשהו, בזמן שעוד איזה בום יישמע באופק, וציוץ ציפורים, נגיע לנקודה שבה התחלנו. יש לכם מכתשים בלב, ואתם משאירים מכתשים בעזה, אומר להם, איך מסיימים עם תקווה.
"התקווה היא ליום שאחרי", סרן ת' יאמר, "אני מחכה לו. ליום שנוכל להתעסק במדינה, באזרחים שלה, שנוכל לקחת אוויר".
"ב־7 באוקטובר, במחיר כבד מדי ודרך אסון אישי ולאומי, חמאס הוליד מחדש את הערבות ההדדית בחברה הישראלית", רס"ן ר' יסכם, "7 באוקטובר האריך לנו את הקיום במדינה לפחות לעוד 75 שנה. ב־6 באוקטובר כנראה לא הייתי חותם על זה. זה החזיר את האמון בעם".
והשכנים שלנו?
ר': "בוא נתחיל בלהיות שלמים על עצמנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 24.11.23
