פתאום, 32 שנה אחרי המהפכה העממית שהפילה את ניקולאה צ'אושסקו וסיימה את שלטונו, משטרת המחשבות המשוקצת של הרודן הרומני מככבת בכותרות בישראל. עד היום הזדעזעתי מהקלות שבה הושוותה משטרת ישראל לכוחות האופל של הרודן הקומוניסטי, ששלטו על חייהם, מילותיהם ומחשבותיהם של מיליוני רומנים. לא העלתי בדעתי שלמשטרה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון יש ולו אדם אחד שיפעל ביודעין ובזדון כדי לרגל באופן שרירותי אחרי אזרחים ישראלים. עם החשיפה המטלטלת של כלכליסט - האדמה נעה.
לפני כשנתיים בניתי הרצאה על התקופה הקומוניסטית ברומניה. קראתי לה "הדיקטטור ואני", והמטרה הייתה לחשוף בפני הישראלים את הימים האפלים ההם, שבהם נרמס תחת מגפי משתפי הפעולה, הגבול הדק שבין חופש וחירות לרודנות חסרת מעצורים שאינה מהססת לעקוב אחר מחשבותיהם של בני אנוש, על מנת לוודא שהם לא מגלגלים בראשם מחשבות של כפירה.
את רומניה אני מכיר היטב: גדלתי בה עד גיל 11 ואני זוכר כל רגע מהימים הדרמטיים של מהפכת דצמבר. ובכל זאת, בזכות הרומנית שאני מתחזק כבר שלושה עשורים, צללתי לתוך הארכיונים הפומביים של הסקוריטטה. רומניה החליטה, בצדק רב, להנגיש לציבור ולחוקרים, אלפים רבים של מסמכים מתקופת האופל - וזו הייתה הזדמנות נפלאה להעמיק וללמוד עוד על תעמולה, שטיפת מוח, דיסאינפורמציה והנדסת תודעה. זו הייתה הזדמנות טובה להיזכר איך נראה שלטון פחד אנטי-דמוקרטי ואנטי-אנושי.
המסמכים המקוריים החזירו אותי אל הסיפורים שהכרתי מגיל אפס כמעט. הם רעננו לי את הזיכרון לגבי המעשים הבלתי-נתפסים של אותה סקוריטטה שהפכה לכה אופיינית בימים אלה בישראל. מה שהכי בולט באלפי התיקיות הסרוקות היא השיטה. לסקוריטטה הייתה שיטה, אחרת זה לא היה עובד. מקצין זוטר ועד משת"פ בכיר - כולם היו צריכים לפעול על פי דוקטרינה מסודרת. כדי להשתלט על חייהם של מיליוני בני אדם, צריך לפעול בצורה מאורגנת. כדי להאזין ולצותת למאות אלפי מכשירי טלפון - צריך טכנולוגיה. צריך שיטה. כדי להתקין אלפי מיקרופונים במאפרות, בשולחנות במסעדות, בקירות של בתים - היה צריך לעבוד לפי הספר.
דיקטטורה לא יכולה לשרוד בכאוס. צריך שיהיה פה סדר. אלפי תיקיות עם הכיתוב "סודי ביותר" מספרים את סיפורו של הארגון ששמר במשך עשרות שנים על "שלטון העם" ששדד את העם. הכל תועד, תויק ונשמר במרתפים נעולים היטב. כשצ'אושסקו הוצא להורג, התיקיות הוצאו מן המחשכים, והם עונים, חלקית לפחות, על השאלה שלא מפסיקה להטריד: איך זה שרד כל כך הרבה שנים, ואיך יכול להיות שהעם לא קם על רודנו?
הארכיונים מספרים סיפור קשה, כואב, אכזרי. הם חושפים את השיטה, את המחשבה הרבה שהושקעה בדיכויו של עם שלם. התיקיות המאובקות מספרות סיפור מעולם אחר ומפחיד. האם משטרת ישראל היא הסקוריטטה? האם היא קרובה להיות הסקוריטטה? ישראל היא לא רומניה של שנות השמונים. אזרחים ישראלים אינם מפחדים לדבר, או לחשוב או להביע את חוסר שביעות רצונם מן השלטון. הם לא מפחדים לבקר את השלטון, להפגין נגדו, לקלל אותו בראש חוצות וברשתות החברתיות.
כאן השוטרים יודעים שאם יעברו את הגבול - הם יעמדו לדין. הם יודעים שידיהם קשורות כמו שהן צריכות להיות בדמוקרטיה. ברומניה, הסקוריטטה קשרה את ידיהם של האזרחים וסתמה את פיותיהם. ברומניה, המשטרה החשאית עקבה אחרי בני אדם כדי שלא יקומו על המשטר, כדי שלא יבקרו את המחסור, את החושך ואת הקור. חשבנו שאצלנו זה לא יכול לקרות, שאף אחד לא יעלה בדעתו לרגל אחר אזרחים, לרגל אחר החיים הפרטיים שלהם.
ההשוואות בין מדינות ובין תקופות הן דבר מסוכן לעיתים. גם ההשוואה בין משטרת ישראל לסקוריטטה מגרדת את הגבולות. פרשת פגסוס החמורה היא פרשה איומה, אך קשה, עדיין, להשוות אותה בלב שלם לשיטה האכזרית של משטרת המחשבות של צ'אושסקו.
הסקוריטטה הייתה הזרוע הארוכה של משטר טוטליטרי שלא ראה את העם. אנשיה, מאות אלפים במספר, עשו הכל כדי לשרת אדם אחד, משפחה אחת. הסקוריטטה העלימה אנשים באמצע הלילה - והחזירה אותם עשר שנים אחרי. הסקוריטטה רישתה מאות אלפי דירות באמצעי האזנה, היא גייסה מאות אלפי משת"פים. ילדים הלשינו על הוריהם. כריות כיסו במפגשים משפחתיים את טלפון החוגה הפרימיטיבי. אנשים חיו בחשש אמיתי. כל יום, כל היום. לזה הייתה אחראית הסקוריטטה.
לכתוב על משטרת ישראל שהיא הסקוריטטה? היד נרעדת. אבל המעשים שנחשפו בהחלט מזכירים מעשים נוראיים של אותה משטרת מחשבות שלא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג את מבוקשה.
