בשבוע שעבר הפכו כל בני משפחתי לפליטים. חלקם הצליחו לחצות את הגבול לפולין, השאר עדיין בדרכים, אי שם באוקראינה. עד יציאתם לדרך, הימים שלהם כללו בעיקר הנחיות על דרכים לשמירת הקשר ללא אינטרנט סלולרי - או קליטה בכלל - וכמו כן הרבה סלוטייפ על החלונות, למקרה של גל הדף. כעת, הם משאירים את הכול מאחור, בלי לדעת מתי או אם יוכלו לשוב. חיים שלמים, זיכרונות, חפצים בעלי משמעות - הכול נעזב. וגרוע מזה - חברים, קולגות, שכנים שלא הצליחו לעזוב, גם הם נותרו מאחור.
זה כבר קרה לנו. הייתי אז בת שלוש, אחותי בת שבע. השנה הייתה 1986, ימים ספורים לאחר חגיגת יום הולדתי, ונאלצנו לברוח מהבית ולהסתובב חודשים ארוכים בין בתים של חברים ואנשים זרים לחלוטין, פליטים של קרינה שאיימה על חיינו בעקבות הפיצוץ בתחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל הסמוכה לקייב. היה קשה, היה מפחיד, הייתה אי-ודאות רבה, אבל הוריי היו מוכנים לעשות הכול למעננו.
ועכשיו, הוריי הם פליטי מלחמה. אנשים מבוגרים עם יותר מדי ניסיון באסונות: אבי, צאצא של מלחמה, נולד בקיץ 1945 וגדל בבית יתומים. אמי מעולם לא זכתה להכיר את סבתא שלה, שנפטרה ממחלה קשה בתום מלחמת העולם השנייה. שניהם הצילו אותנו מהשלכות התאונה הגרעינית, כאשר השלטון הסובייטי ניסה להסתיר את ממדי האסון באוקראינה. הם לא דמיינו שכעבור שלושה עשורים ייאלצו לעזוב את ביתם שוב, בחיפזון מוחלט ותחת חרדה קיומית, כשברקע קולות נפץ מהפצצות. וגם היום, השלטונות הרוסיים מסתירים את ממדי האסון באוקראינה, ופועלים באותה השיטה: סילופי עובדות והגבלת חופש הביטוי.
אל דאגה, אנחנו עוד נספור להם את אחוזי היהדות ונשלח אותם להתחתן בקפריסין, נתווכח כמה תרמו לחברה הישראלית, נתייחס אליהם בפטרונות ונזכיר כל שקל שיקבלו בסל הקליטה שלהם
היום עתידים לנחות בישראל שלושה מטוסים עמוסים בעולים מאוקראינה - וזו רק ההתחלה. אלה לא עולים רגילים, לא משפחות שתיכננו את עלייתן ובאות עם חיוך. לרוב מדובר בנשים וילדים שנאלצו להיפרד מבעלים ואבות, כיוון שגברים בגילאי 60-18 אינם רשאים לעזוב את המדינה בעת הזו, גם אם הם זכאי עלייה. זו הזדמנות פז לישראל להראות את הצד האנושי במלוא הדרו. זו הזדמנות לקבל, לעטוף, לתמוך ולהכיל את מי שהכי זקוקים לכך - אנשים עם חור בלב בצורת אוקראינה. זה היה ביתם.
נועה לביאצילום: טל שחראל דאגה, אנחנו עוד נספור להם את אחוזי היהדות ונשלח אותם להתחתן בקפריסין, נתווכח כמה תרמו לחברה הישראלית, נתייחס אליהם בפטרונות ונזכיר כל שקל שיקבלו בסל הקליטה שלהם. הם ייחשפו ליוקר המחיה, לפקקים בכבישים, למפגני הגזענות בכנסת, וגם - יגלו שקודם הם היו אוקראינים וכאן הפכו לרוסים. אולי הם אפילו ילמדו לצחוק על זה.
כל זה עוד יבוא, כשתסתיים המלחמה. אבל עכשיו, זה הזמן לפתוח את הדלת ואת הלב. הרי אין ברכה ישראלית יותר מאשר "שנזכה להיות תמיד בצד הנותן". הנה, זכינו. תורנו.
- נועה לביא היא עיתונאית "וסטי" ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
