ישראל נמצאת במשבר זהות, על סף משבר חוקתי. זה הרבה יותר עמוק ממשבר פוליטי - שלהבנתי הצנועה לא קיים באמת כרגע - או רפורמה/מהפכה בתחום מערכת המשפט. זהו משבר בין שני מחנות ענק שניצבים זה מול זה. מצד אחד מחנה ממלכתי הרואה במדינה התגשמות של החלום הציוני ושואף להגן על ישראל דמוקרטית ויהודית-ליברלית; מהעבר השני מחנה אמוני, שבעיניו דין תורה קודם לדין ממלכה, והוא רוצה צביון שמרני לאוכלוסייה שחיה בישראל. שני הצדדים, אגב, יהודים.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• למה הנשים הן עדיין מיעוט בהייטק
• מה רוצים משרה נתניהו?
• חוק החולה הנוטה למות הוא סוד מדינה
אין כאן ניסיון לקבוע מי צודק, רק לשרטט קווים לדמותו של המשבר. הפרדוקס הפנימי הוא שבכל אחד משני המחנות נכללים אנשים שמאמצים לא מעט מהערכים של הצד האחר. אלו מכונים – כנראה בשוגג – "המתונים". אלה שמחפשים פשרה. ובכן, כל פשרה תהיה מלאכותית. בבחינת פלסטר על פצע שהדימום ממנו לא פוסק.
השוני בזהויות קיים למעשה מקום המדינה, אלא שבעשור האחרון התחדדו קווי המתאר כתוצאה משינויים דמוגרפיים ובניית גושים פוליטיים שהמחישו זאת. בין ישראל ליברלית לבין ישראל שמרנית (בהנחה ששני המחנות מעוניינים בישראל דמוקרטית, אם כי גם היא אינה ודאית) נפערה תהום שאינה ניתנת לגישור. במערכה הזו הכול כשיר: הפצת מידע כוזב, שימוש בביטויים פוגעניים, וקושי – בעיקר של נבחרי ציבור – לנשום עמוק ולהבין שלמילים יש משקל. כל אלו יוצרים שיח של שנאה מעל כל במה בין יהודים ליהודים (ולא רק ביניהם) שיש בו לא רק כדי לפגוע בתדמית ישראל בעולם ואולי לכרסם מעט ביחסים עם וושינגטון, אלא בעיקר – וזה החשוב מכל – להעמיק פער שאינו ניתן לגישור.
נניח לרגע שתהיה פשרה בסוגיות הליבה של הרפורמה המשפטית – הרכב הוועדה למינוי שופטים, עילת הסבירות ופסקת ההתגברות. ונניח לרגע שכל החקיקה הפרסונלית תיעצר (למשל חוק דרעי 2). ונניח שכל הצדדים יתכנסו (בבית הנשיא?) לפתור את המשבר. אפשר שהדבר יביא להפסקה מחאת הענק, שבה נוטל חלק ציבור עצום אבל לא כל העם, אבל זה לא יפתור את משבר הזהות.
ד"ר גדי חיטמןשתי קבוצות מיעוט גדולות מאוד אינן נוכחות ברחובות במחאה נגד הרפורמות. הראשונה היא של האזרחים הערבים, המהווים כ-21 אחוז מאוכלוסיית המדינה, שבעיניהם המחאה היא ציונית מדי. ברור להם שהרפורמה המשפטית עלולה לפגוע בהם כמיעוט דתי-אתני-לאומי יותר מכולם, אבל הם בוחרים להישאר בבית. הקבוצה השנייה היא של החרדים (כ-1.2 מיליון אנשים), שגם הם אינם מתגייסים למחאה. אולי משום שחונכו וגדלו על עוולות-לכאורה של מערכת המשפט ואולי פשוט משום שהאמונה מנצחת והמחאה היא חילונית מדי עבורם. זה לא רק דין תורה שגובר על החוק הממלכתי שחוקקה הכנסת ולא בית המשפט. הקדוש ברוך הוא לא יעמוד מנגד. הוא יתגייס ויציל. כפי שקידשה האמונה היהודית מרגע שהפכנו לעם סגולה.
אם זה המצב וכשלושה מיליון איש אינם שותפים למחאה שמטרתה למנוע פגיעה בזכויותיהם כאזרחים, אז השבר הזהותי הוא הרבה יותר עמוק ממשבר משפטי או פוליטי. שבר כזה לא ניתן לאחות במסגרת של קהילה פוליטית אחת המבקשת לקיים חיים במתכונת של משטר דמוקרטי ייצוגי. יש רק שני פתרונות מעשיים: ניצחון של המחנה בעל הרוב הדמוגרפי, או הפרדה.
- ד"ר גדי חיטמן הוא מרצה במחלקה למזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 06:54, 09.03.23
