עשרות אלפי אבות בישראל התייצבו למילואים עם פרוץ המלחמה. על אף הקושי והמרחק מבת הזוג ומהילדים, סופי השבוע בנפרד ואפילו החגים, הם מתייצבים כשנדרשים. אלא שחלקם קיבלו צו נוסף והפעם לאוגוסט - החודש המורכב ביותר להורים עובדים ובכלל, ולא רק בגלל החום. אין מסגרות חינוכיות, הגנים הפרטיים לגילי 3-0 נגמרו, וגם הקייטנות ברובן הסתיימו.
הנטל שוב נופל על בנות הזוג, שבמשך חודשים מתמרנות לבד, ועכשיו נדרשות לעשות זאת גם ללא מסגרות. התסכול הוא גם נחלתם של האבות, שבחודש היחיד בשנה שבו נהוג לנסוע לחופשות משפחתיות ולצבור חוויות - הם נאלצים להתייצב למילואים, וכמובן גם של הילדים והילדות, שעבורם החופש הגדול קיבל תפנית פחות כיפית.
רס"ל (במיל') נתנאל יעקובי (37) ממגדלים, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני ואב לשבעה ילדים, עתיד להשתחרר ממילואים בסוף חודש אוגוסט. "כשנולד לי הילד השישי, לפני שנתיים וחצי, הסתרתי את זה מהצבא כדי שלא ישחררו אותי. במהלך המלחמה נולד לי הילד השביעי כשהייתי בעזה. הגעתי ללידה, נשארתי כמה ימים אחרי הברית, וחזרתי חזרה לשטח".
הוא הוסיף: "אני מאוד מחובר לילדים שלי והיו פה תכנונים גדולים לקיץ. הילד שלי מפעיל קייטנה של 20 ילדים ותכננו לעשות את זה יחד. יש לי ילדה נכה שעולה לכיתה א', ורציתי להקדיש את הזמן הזה כדי לאסוף אותה ואת המשפחה יחד סביב האירוע, אבל לא יקרה".
גם יעקובי מסכים שהקושי שהוא חווה לא מתקרב לזה של רעייתו. "היישוב שלנו עוטף והמשפחה עוזרת, אבל אני אומר בכאב גדול - זה לא זה. למלחמה הזאת היו צריכים לקרוא 'נשות הברזל' ולא 'חרבות ברזל'. החוסן מול הילדים זה הקושי הגדול. לנשים אין שיחות עיבוד כמו שיש ללוחמים והן צריכות את זה לא פחות. היו לי חיילים שחזרו להילחם וסיפרו שהשאירו בבית אישה שבורה. למרות המצב שלחתי אותם חזרה הביתה וביקשתי שיקנו פרחים בדרך. הדבר הזה זה דיני נפשות וצריכים לעשות הכול כדי שבתים לא יתפרקו", אמר.
יעקובי, שיצא לשבת הביתה, סיפר: "אשתי מותשת, היא מיצתה את האירוע. פעם הייתה יותר תמיכה במשפחות וכל מה שיש לצה"ל להציע לא מדבר למי שיש לו שבעה ילדים. למארגנים יום הפוגה לנשים, שזה מקסים - רק לא ריאלי, או איזה ערב של נשות הגדוד. היא לא יכולה להשאיר שבעה ילדים ופשוט לצאת. יש פה כאב וגם תסכול של 'למה זה תמיד אותם אנשים?'"
יעקבי ציין: "אני 16 שנה עושה מילואים וראיתי איך נעלמו המון אנשים או כאלו ששוחררו על שטויות. אם הייתה לי אוגדה אחת שתחליף אותי גם לשבוע-שבועיים, זה היה מספיק ונותן לנו אוויר. כל יציאה מהבית אני רוצה ללכת למשפחות שכולות של חברים שאיבדתי, לנחם אותן, ואני צריך לחשב היטב את מעט הזמן שיש".
מוריה סילברמן (29) מתגוררת ביישוב שלומית שבעוטף עזה. היא אמא לשלושה ילדים מתחת לגיל 6: נריה (5.5), הללי (3.5) ולביא (1.5). בעלה אריאל, קצין לוחם, גויס החודש בפעם השלישית - אחרי שנפצע בתחילת המלחמה, עבר שיקום והתייצב שוב. "עכשיו סופית הסתיימו המסגרות לילדים", סיפרה סילברמן, המתמרנת בין שלושת ילדיה לבין עבודה בתחום מערכות המידע. "אני עוד זוכרת את חופשת פסח שלא היו קייטנות והיה מאוד קשוח. זה להעסיק את הילדים כל היום. היום מסתיים כשאת באפיסת כוחות, את רק חושבת 'מאיפה אני מביאה את הכוחות לעוד יום?'"
סילברמן מתגוררת ביישוב שבו קהילה תומכת המסייעת עד כמה שאפשר. "יש לנו חבורה של נשות המילואים, ככה שיש תמיכה רגשית, מקום לפרוק", סיפרה. "יש בנות שפרויקט בת המצווה שלהן הוא לבוא אלינו לשעתיים בשבוע ולתת לנו לנוח בזמן שהן עם הילדים. פעם בשבוע שולחים לנו ארוחת ערב, ככה שזה מקל. אבל בסוף זה קשה".
היא ציינה: "לפני כל יציאה מהבית אני חושבת המון כי בכל זאת - שלושה ילדים. אני כן מרגישה שיש לי זכות להיות חלק מהדבר הזה, וכשמתחברים לרעיון הגדול זה נותן כוחות, אבל ההתמודדות לא פשוטה. הייתי שמחה אם כולם היו חלק מזה, כי צריך את כולם במלחמה. יכול להיות שבאוגוסט היו צריכים לתעדף אחרת, אבל כרגע זאת המציאות וזאת מלחמה על הבית שלי. אני איעזר במשפחות שלנו כדי לצלוח את זה".
סילברמן הצטרפה לפורום נשות המילואימניקים בדיוק בגלל המורכבויות האלו. "יש לילדים של מילואימניקים צרכים שלא הכרנו קודם. רגשיים, למשל, כי אבא פתאום נעלם, או לימודיים, פערים שנפתחו. אחד מהקשיים, למשל, הוא שהשנה אין חופשות בקיץ, והרשויות צריכות להיכנס לתמונה - מטיפולים רגשיים ועד פעילות בחופש. אפילו כניסה לבריכה או לקולנוע. יש רשויות שממש מצליחות מול המשפחות כמו כפר סבא, גבעת שמואל ואשדוד, ויש כאלו שלא", אמרה.
"יש פה מלחמה גם על הבית הפרטי שלי"
ש', תושב אזור השרון ואב לשלושה, קיבל זימון שלישי במספר לאמצע אוגוסט, וכרגע הוא מודה שלראשונה הוא לא יודע מה הוא מתכוון לעשות. "אני לא היחיד שמתחבט בנושא", ציין, "יש לנו פלוגה עם האנשים הכי טובים בארץ שאוהבים את המדינה ותורמים מכל הנשמה, אבל להגיע באמצע אוגוסט אחרי שנעדרנו כל כך הרבה זמן זו גזירה שקשה לרבים מאיתנו לעמוד בה".
ש' תכנן תוכניות עם המשפחה ואפילו לקח חופש מהעבודה מבעוד מועד. "הבטחתי לילדים שלי המון דברים שנעשה בקיץ", שיתף, "אני מרגיש שהם צריכים אותי. האמצעי שלי עולה לגן עירייה ולו היה הכי קשה שנעדרתי. אשתי הייתה מחזירה את הילדים מהמסגרות ואיך שהדלת הייתה נפתחת והוא ראה שאני לא שם, הוא היה מתחיל לבכות. לפעמים עולה לו החום או שבורח לו פיפי במכנסיים אחרי שהוא נגמל לגמרי".
הוא הוסיף: "אני מניח שאני לא היחיד, והמחיר שהילדים משלמים הוא כבד. אבל הכי קשה זה לאישה. אשתי באמת כבר לא מסוגלת יותר. היא עובדת במקום טוב אבל לא מתחשבים במצבה, זה לא כמו בתחילת המלחמה. כמה שהיא תמכה בי בפעמיים הקודמות, הפעם היא נשברה. יש פה גם מלחמה על הבית הפרטי שלי. להשאיר אותה עם שלושה ילדים בלי מסגרת זה באמת לא פייר. גם זה שהם יהיו בבית במקום בים או בבריכה זה לא פייר".
ש' סיכם: "אני מעריץ אותה ובאמת לא מבין מאיפה הכוחות עד עכשיו, אבל גם לאישה הכי חזקה בעולם יש רגע של שבירה. אני מניח שאחרי שהכול ייגמר נראה את הנזקים המשניים של המלחמה, את אחוזי הגירושים, את הילדים שצריכים טיפולים. אנחנו מדברים בחבר'ה וכולם חווים את אותם קשיים. אני יודע שאם לא תהיה ברירה אני אגיע, אבל יהיו לזה השלכות".
