זה היה הבית הראשון שלהם בישראל, והם תיארו אותו כגן עדן. כעת, חברי גרעין צבר של תנועת הצופים, שעלו לישראל ממדינות דרום ומרכז אמריקה כדי להתגייס לצה"ל כחיילים בודדים, נאלצו להתפנות מקיבוץ ניר יצחק שמארח אותם באופן מסורתי כבר שנים. "זה המקום הכי מדהים בעולם", מספרת נעמי שהגיעה ממקסיקו, "בגלל זה כל כך קשה לי לעזוב ככה".
החיילים הבודדים של גרעין צבר עוזבים את הקיבוץ
( צילום: גיל יוחנן)
נעמי אורזת כעת את חפציה כשהיא לבושה בבגדים שלקחה איתה כשפונתה עם יתר החברים מניר יצחק לאילת. כעת תנועת הצופים מפנה אותם לבתי קבע ברעננה. "כשהחלטתי להגיע לגרעין ידעתי שזה יהיה לקיבוץ הזה, לעוטף עזה", סיפרה, "בחרתי בזה והכרתי את המציאות פה. אבל מה שהיה ב-7 באוקטובר לא קרה אף פעם. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. עכשיו אין לי ראש להרגיש כלום, אני פשוט אורזת".
בקיבוץ ניר יצחק חיו עד כה כ-245 חיילים בודדים. "זה פרויקט הדגל של הקיבוץ", מספר אילן יוסף, רכז גרעין צבר של הצופים בקיבוץ מזה 13 שנה. "לא הייתי מכנה את עצמי אבא שלהם אבל אני הכי קרוב לזה כאן. אנחנו עוברים איתם תהליכים מאוד עמוקים, זה תהליך בו ילדים עוזבים את הבית שלהם על מנת להגיע לארץ לשרת בצבא. אנחנו צריכים להודות יום-יום שהם איתנו. זאת תהיה הפעם הראשונה שהפעילות מפסיקה, כל הגרעינים הקודמים חוו איתנו סבבים אינסופיים וצלחנו אותם יחד. הפעם זה יוצא דופן. ברגע שהבנו לאן זה הולך חיפשנו פתרונות לחברי הגרעין שלנו".
באותה שבת שחורה, נעמי הייתה נעולה בממ"ד בחדרו של בן זוגה מרטין: "חשבתי שזה יהיה כמה טילים והכול יהיה בסדר", היא נזכרת, "כשהתחילו לדבר על מחבלים בקיבוץ אמרתי להם תפסיקו לדבר שטויות. ואז אילן, הרכז שלנו, אמר שזה אמיתי. דיברתי עם ההורים שלי, אמא שלי אמרה לי לשמור על עצמי ושהיא אוהבת אותי".
החיילים נשארו בממ"ד עד השעה תשע בערב, בלי אוכל, בלי מים ובלי יכולת לצאת לשירותים. "לא ידעתי אם נצא מזה, לא יכולנו לזוז או לדבר, פחדתי על החיים שלי. לא עבר לי כלום בראש חוץ מזהו, זה נגמר. אני מאוד קרובה למשפחה המאמצת שלי מהקיבוץ, בשבת האמא המאמצת שלי כתבה בקבוצת וואטסאפ 'הצילו' ואז התחלתי לבכות ולהבין מה באמת קורה. המחבלים נכנסו לבית שלהם והרסו הכול, תודה לאל שהם הצליחו להיכנס לממ"ד".
גם איתן, שמשרת בהנדסה קרבית, היה באותה שבת בבית בחופשה מהבסיס. "הייתי בחדר עם חברה שלי, הנשק נשאר בבסיס", הוא נזכר. "פחדתי. הרגשתי לחץ נורא. הרגשתי שאני צריך להגן על החברה שלי, לא משנה מה, גם אם זה אומר להקריב את עצמי. חוסר האונים היה גדול. אם הייתי עם נשק אולי יכולתי לצאת ולהילחם".
בחדר ליד נמצאת אלכסיה, שעלתה מארגנטינה: "לא הייתי בארץ כשזה התחיל, הייתי אצל ההורים בארגנטינה. חזרתי שישה ימים אחרי שהכול התחיל. תמיד הרגשתי פה בטוחה. זה הבית שלנו, לא דמיינתי משהו כזה. ההורים שלי בהתחלה לא נתנו לי לחזור לארץ, אבל אמרתי להם שזאת החלטה שלי". את החפצים שלה היא אורז בשקיות: "המזוודות שלי היו בחדר הכביסה והוא נשרף כולו מנפילת טיל".
בכניסה לאזור המגורים של החיילים הבודדים אפשר לראות את ההריסות. מה שהיה פעם מחסן וחדר כביסה, הפך לאפר. "כשראיתי את הסרטון של מה שקרה למכבסה בכיתי, התפוצצתי", מספר מרטין, "הרגשתי את כל הלחץ וזה היה יותר מדי. הקיבוץ היה מקום שמח, של קהילה ושל אנשים טובים, ועכשיו הוא ריק".
