במוצאי שבת שעברה כבר היה ברור שחתול שחור, גדול כנראה, עבר בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הביטחון שלו יואב גלנט. שניהם העדיפו, כל אחד מסיבותיו, לפנות לציבור במסיבת עיתונאים נפרדת. כשנשאל על כך מלמל נתניהו משהו בסגנון "הוא (גלנט) החליט מה שהחליט". זה רע מאוד. הופעה משותפת ומתואמת היא מרכיב בביטחון, בחוסן הלאומי, היא משדרת אחדות ועמידה משותפת. היא לא הייתה.
מדובר בשני התפקידים הבכירים בממשלה. לא במקרה הקפיד דוד בן גוריון לאחוז בשניהם. הוא כמובן רצה לעצב את תפיסת הביטחון של ישראל, וכך עשה, אבל לא פחות מזה חסך לעצמו את המתח המובנה בין ראש המערכת לבין מחזיק התיק הבכיר, שאותו זיהה כאיום מיידי על מנהיגותו. רק כשפרש זמנית התפצלו התפקידים בין משה שרת כראש ממשלה לפנחס לבון כשר הביטחון. בתקופתו של לבון התחוללה "הפרשה", סאגת הריגול הכושלת במצרים, שהסעירה את הארץ ולימים הביאה להתפטרותו השנייה של בן גוריון. הזקן לא סלח לעצמו על ששמט את התיק מידיו. ממילא הוא לא סמך על איש מלבדו עצמו.
1 צפייה בגלריה
שר הביטחון יואב גלנט וראש הממשלה בנימין נתניהו
(צילום: Chad McNeeley/Office of the Secretary of Defense Public Affairs/Handout via REUTERS)
המתח הזה, והקרב על יוקרה וכוח, נשמרו גם בין לוי אשכול למשה דיין, שמונה על אפו ועל חמתו לשר ביטחון ערב מלחמת ששת הימים וגנב לו את ההצגה. ומה בדבר מנחם בגין ואריק שרון? בגין טען ששרון הוליך אותו שולל במלחמת שלום הגליל, מה שהוביל לפרישתו כשצה"ל עוד עמוק בלבנון, ושרון הורחק מהתפקיד בעקבות דו"ח ועדת כהן. גם יצחק רבין ושמעון פרס היו צהובים זה לזה בקדנציות השונות שבהן החליפו תפקידים. בממשלת רבין הראשונה ישב פרס במשרד הביטחון, ושם כנראה שורשי היריבות ארוכת הימים, העמוסה בהאשמות הדדיות ואי-אמון, שהגיעה לשיא סביב שחרור החטופים באנטבה.
כהונתו של נתניהו במשרד ראש הממשלה – הארוכה ביותר מכל אחד אחר – הייתה רצופה מריבות וסכסוכים עם שרי הביטחון שלו, מיצחק מרדכי, דרך אהוד ברק, המשך בבוגי יעלון וכלה באביגדור ליברמן. נתניהו הבין היטב, כמו בן גוריון, שמשרד הביטחון הוא לא רק בעל התקציב הגדול ביותר, אלא שהוא נוגע בכל תחום מחיי המדינה, כולל ענייני חוץ, כלכלה, חברה ועוד. וכמובן: זאת נקודת זינוק לראשות הממשלה. לכן הוא נוקט כבר שנים את שיטת קפד ראשו. ברגע שהוא מזהה – או מדמיין שהוא מזהה – שהשר מעוניין להתחרות בו, נמצאת העילה להרחיקו מן התיק. האחרון בשרשרת הוא גלנט, שבמרץ האחרון כבר היה עם רגל בחוץ ברקע המהפכה המשפטית, ורק תגובה ציבורית נזעמת החזירה אותו לתפקיד.
נתניהו לא שכח ולא סלח. אחרי טבח 7 באוקטובר המתח צף מעל המים. נתניהו חושש שגלנט יטיל עליו את האחריות לקונספציית ההפרדה בין יו"ש לעזה וחיזוק חמאס – שלה גלנט לא היה שותף שהרי החל לכהן לפני פחות משנה. בנוסף הוא רואה בו אחראי להיעדר ההתראה המדויקת על פרוץ המלחמה, מה שהוביל לאירוע שמאיים על המשך כהונתו וממילא על מקומו בזיכרון הלאומי ההיסטורי.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגעוד ידובר הרבה על הפרק הזה ויהיה זמן לכל אחד להציג את עמדתו. אבל העובדה שהריב הזה הפך לגלוי היא לא פחות מאשר פגיעה בביטחון המדינה בעת מלחמה. ההיסטוריה ואזרחי ישראל הציבו את שני האישים האלה בעמדת הנהגה באחד הרגעים המכריעים בתולדות המדינה. אין להם את הלוקסוס לריב ביניהם.
חיילי צה"ל שמסתערים בימים אלה תוך הקרבה עילאית על המחילות בעזה ועוקרים משם את מחבלי חמאס, מצפים שמאחוריהם תתייצב הנהגה מדינית מלוכדת שתיישם אחדות ושיתוף פעולה. זו הסיבה המוצדקת להצטרפות בני גנץ וגדי איזנקוט לממשלה. הסכסוך בין נתניהו לגלנט, יהיו סיבותיו אשר יהיו, הוא סטירת לחי שסופגים החיילים מהמדינה ששולחת אותם לקרב. אינני ידע מתי תוכרז הפסקת אש בעזה - מן הסתם לא בקרוב – אבל הפסקת אש בין שר הביטחון לראש הממשלה היא הכרח מיידי. ברוח הימים האלה – עכשיו.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות מטעם מפלגת העבודה ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
