דווקא השנה, ובאופן מפתיע, ניתן לשאוב עידוד וכוחות מיום השואה: אם שורדי השואה הצליחו להתגבר, גם אנחנו יכולים. הכל תלוי בסיפור שאנו בוחרים לספר לעצמנו: סיפור של גבורה, ולא רק סיפור של שואה וטראומה.
שנים ארוכות התקשיתי עם הביטוי "גבורה" שהוצמד ליום השואה. היסטורית, השואה היא לא סיפור הרואי של גבורה אלא סיפור של רצח שישה מיליון יהודים. היו כמובן מעשי גבורה ייחודיים, אבל אלו אירועים יוצאי דופן שאינם משקפים את היקף הרצח הבלתי נתפס של יהדות אירופה.
והנה השנה, בצל המאורעות הקשים שאנו עוברים, יכול להיות שהבנתי. "הגבורה" היא לא רק אירועי הגבורה במהלך השואה אלא גם גבורת היום שאחרי. הגבורה לקום מחדש ולא ליפול לצער ולכאב. אבל כדי להתגבר אחרי, צריך להחליט גם איך זוכרים את השואה עצמה. ההורים, הסבים והסבתות שלנו החליטו שכדי לא להתמוטט לעומק היגון והטראומה הם צריכים לספר לעצמם גם סיפור של גבורה. לפני כמה שנים, כשהדרכתי משלחת נוער לפולין שאלתי את ניצולת השואה שליוותה אותנו: "איך הצלחת לחיות אחרי שכל משפחתך נרצחה?". תשובתה היממה אותי: "היה לנו נס. פשוט לא דיברנו על זה".
ניצולי שואה רבים הסתובבו עם תחושה שלא מקשיבים להם, שמאשימים אותם. אבל מצד שני, השתקת הסיפור האישי והכואב עזרה להם לא להתמסכן. לא להתבוסס בצער ובגעגועים אין-סופיים
מדינת ישראל מעולם לא שכחה את השואה, אולם בשנותיה הראשונות של המדינה זיכרון השואה התבטא בהצגת סיפורי גבורה: לוחמי הגטאות, המחתרות, הפרטיזנים. בעולם הדתי והחרדי דיברו על הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת השם. היתה זו החלטה קשוחה עם מחיר לא-פשוט: ניצולים רבים הסתובבו עם תחושה שלא מקשיבים להם, שמאשימים אותם. אבל מצד שני, השתקת הסיפור האישי והכואב עזרה להם לא להתמסכן. לא להתבוסס בצער ובגעגועים אין-סופיים. ההשתקה יחד עם נרטיב הגבורה עזרה להקים משפחות, לבנות חוסן ולהקים מדינה בתנאים כה-קשים. הם הבינו שהעיסוק האובססיבי בטראומה עלול להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה. במקום להתמקד בכאב, אפשר לצמוח למרות ומתוך הטראומה.
הסיפור הזה הוא גם הסיפור המשפחתי שלי. בבית של סבא וסבתא שלי לא דיברו על השואה. רק לעת זקנתה סבתא שלי היתה מוכנה לספר, אבל קצת. כדי שלא נשכח ולא נסלח, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא לא רצתה שנהפוך לטראומטיים בעצמנו.
ובמעבר חד למציאות שלנו: הבן שלנו נפצע קשה במלחמה בעזה וחייו ניצלו בנס. לאחר תקופת השיקום וההתאוששות הוא החליט להקדיש את זמנו לספר את סיפורם של חבריו הלוחמים שנפצעו. בפודקסט שלו, "גיבורי ישראל 24" הוא מראיין לוחמים שעברו חוויות ופציעות קשות. מסתבר שמי שמצליח לשלוט בנרטיב ובוחר לספר לעצמו סיפור של גבורה, מצליח טוב יותר להשתקם ולגייס כוחות נפש לקום מחדש.
איני מציע לשחזר את השתיקה של (מרבית) ניצולי השואה. הקשיחות של פעם לא מתאימה להיום. כהורים לחייל שנפצע אני יכול להעיד שיש חשיבות גדולה לספר את הסיפור, וחשוב גם לפנות לטיפול מקצועי (ותודה גם למשרד הבטחון שמאפשר זאת). אבל יחד עם זאת ברור לי שאסור להתבוסס רק בצער. חייבים לספר גם את סיפור הגבורה. את סיפור הצמיחה למרות ומתוך הכאב.
אנחנו נמצאים היום בעיצומה של טראומה לאומית, אבל אני מקווה שכאשר האירוע יסתיים נשכיל לקרוא למלחמה הנוכחית בשם שנותן כוח. שם שמשקף גם את הדברים היפים שהתגלו בעם שלנו. אולי "מלחמת עזה והעוז", ואולי שם אחר. השנה, יום השואה והגבורה מעניק לי תקווה. לא תנצחו אותנו. אם שורדי השואה התגברו, גם אנחנו יכולים להתגבר ואף לנצח.
ד"ר נתנאל פישר הוא ראש החוג למדיניות ציבורית במרכז האקדמי שערי מדע ומשפט ומחקריו עוסקים, בין השאר, בזכרון השואה
