הדיון בבג"ץ בסוגיית גיוס תלמידי הישיבות עוסק בעיקר בהיבטים המשפטיים של הסוגיה, מה שגורם לפעמים לשכוח שהחוק עוסק רק ברף התחתון של הקיום הנורמטיבי שלנו. עלינו, כחברה, להתייחס לדיון הזה בהיבט אתי רחב יותר: שאלת גיוסם של בני הישיבות מציבה בפנינו כחברה שאלה על משמעות החיים, והיא מאתגרת במיוחד את הציבור הדתי - ששותף למקורות ההשראה שממנו יונקים החרדים את הבסיס לאי שירותם בצה"ל.
כל מי שהגיע לשטחי הכינוס או נפגש עם הלוחמים שיצאו מעזה לא יכול היה להתעלם מהכמות המרשימה של הכיפות הסרוגות בקרב הדרג הלוחם. תופעה זו מטילה על הציונות הדתית תפקיד מוסרי, ובעיקר חובה מוסרית: להיות חוד החנית בדרישה לגיוס החרדים לצה"ל.
השונות בין העולם הדתי והעולם החרדי זועק לשמים, הן בהיבט המוסרי של ההיגד "לא תעמוד על דם רעיך" והן בהיבט הסוציולוגי. אי־גיוסם של בני הישיבות נטוע עמוק בגישתם לציבור החילוני, האמירה הידועה שלפיה העגלה הריקה מפנה את מקומה לטובת העגלה המלאה משקפת את תחושתם של רבים בעולם החרדי, מלווה את ציבור זה מקדמת דנא אך אינה חונה ברוב החברה הדתית־לאומית. מי שנלחם כתף אל כתף עם הציבור החילוני אינו יכול לראותם כעגלה ריקה.
גם ההיבט התאולוגי, הרואה בלימוד התורה ערך עליון ושווה־ערך ללחימה בשדה הקרב - כאשר תלמידי הישיבות הם בבחינת "מתים באוהלה של תורה" - זר לתפיסה הרעיונית של הציונות הדתית. לא רק שגישה היא מקוממת ולא מוסרית בעיני אנשי הציונות הדתית, אלא שגם עיון שטחי במקורות מצביע על מגמה שונה לחלוטין: אנו רואים שם הירתמות של מנהיגי ישראל לדורותיהם, יחד עם כלל החברה, בעול המלחמה. "במלחמת מצווה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". אכן, הבדלי ההשקפות זועקים לשמים.
זו יכולה להיות שעתה הגדולה של הציונות הדתית, שתציג תפיסת עולם הרואה בתורה ביטוי לחיים בעלי משמעות, ולא תורה המנותקת מרקמת חיים בריאה ותוססת
זו יכולה להיות שעתה הגדולה של הציונות הדתית, שתציג תפיסת עולם הרואה בתורה ביטוי לחיים בעלי משמעות, ולא תורה המנותקת מרקמת חיים בריאה ותוססת. דווקא על רקע ימים אלו, שבהם רבים מאיתנו מדברים על אחדות, יש כאן הזדמנות לממש הלכה למעשה את ערכו של היחד.
אלא שלכך יש להוסיף את הציבור החילוני, שחייב להיות חלק הן ממאבק זה והן בנשיאת האלונקה. השירות בצה"ל הוא תנאי הכרחי אך לא מספיק: ליבת השירות היא בדרג הלוחם, ומציאות שבה 95% מהחברה אינם משרתים במילואים ובמקביל דורשים את גיוס החרדים משקפת התחסדות. כדי לתקן את הפגם המוסרי הזה, לא די בכך שהחרדים יתגייסו - הם צריכים להיות שותפים בעול הלחימה. אחרת, מושג השוויון יישאר ברמת מילים בעלמא.
ויחד עם זאת, חשוב לזכור: לא ניתן יהיה לשנות מציאות בת עשרות שנים בהינף קולמוס של פסיקת בג"ץ או חקיקה. התיקון צריך להתבצע בצעדים מדודים. כפי שכתב רוני אלשיך, "סוגיית הגיוס יכולה להיות מודל לכך שכל נושאי הליבה הקונפליקטואליים בחברה הישראלית יהיו מלובנים לא בבית משפט, לא ישירות בחקיקה, אלא באמצעות ועדות ציבוריות".
פורסם לראשונה: 20:22, 26.02.24
