"האמת אינה תלויה בכוח והצדק אינו צמוד לרוב".
(מנחם בגין, עיתון "חרות", אוגוסט 1954)
באחד מימי 1970 לבשו ותיקי האצ"ל את מיטב מחלצותיהם והתייצבו אחר כבוד במושב נחלת ז'בוטינסקי – מעוז בית"רי שהוציא מתוכו דמויות כמו אהוד אולמרט וזאב בוים, ושהפך מאז לעוד אחת מהשכונות המנומנמות של בנימינה. הם באו לחגוג את בר־המצווה של שוקי קרושניבסקי, שאביו שמואל היה מלוחמי המחתרת. בין הקרואים היה גם מנחם בגין, אז יו"ר האופוזיציה ומנהיג תנועת החרות, ולימים ראש ממשלת ישראל וזוכה פרס נובל לשלום. למרות תאריו הרבים, חבריו לאצ"ל כינו אותו תמיד רק בשם אחד: המפקד.
בגין, כמו יתר האורחים, אכל מהמנות הפשוטות שהוגשו לשולחן. המלצר שלו היה הרצל מקוב, אז נער בן 15. "באותה תקופה, כשהייתה בר־מצווה, השכנים היו עוזרים למשפחה וכל עקרת בית הייתה מכינה את הספציאליטה שלה", נזכר מקוב השבוע. "אמא שלי תרמה את הדגים הממולאים שלה, שלמיטב זיכרוני נאכלו עד שנגמרו. דבר אחד בטוח – לקינוח היה קומפוט".
כשקרב עם הצלחות לכיוונו של בגין, ידיו של הנער מקוב רעדו. "בגין", הוא מסביר, "היה אז התקווה הגדולה שלנו. כל מי שצמח בבית"ר, כל מי שהוריו היו באצ"ל, כמוני, חי בתחושה שהשלטון מתנכל לו. אנחנו הילדים גדלנו על זה שהצד שלנו מוחרם, ושיהיה טוב רק כשבגין יעלה לשלטון. בסוף הארוחה בגין ניגש אליי, נשק לי על המצח והודה לי על השירות האדיב".
את נשיקתו של בגין זוכר מקוב עד היום, ולא במקרה. היא מבטאת היטב את יכולתו של האיש להיות גם וגם: גיבור מעורר הערצה מחד, ומי שמודה למלצרו בן ה־15 בנשיקה מאידך. "הוא היה האדם הכי חם שהכרתי", פוסק מקוב.
יותר מ־50 שנה אחרי אותה נשיקה, הדואליות שהיא בגין עודנה מעסיקה את מקוב מדי יום. מי שהיה בעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה יצחק שמיר ויו"ר בית"ר העולמי, משמש מאז 1999 כמנהל "מרכז מורשת בגין" בירושלים. ומורשת בגין אינה רק היסטוריה. היא גם אקטואליה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
חודש לפני שנציין 30 שנה לפטירתו, מנחם בגין הוא אחד האנשים הכי נוכחים בשיח הפוליטי בישראל: "דוקטרינת בגין" מוזכרת באופן תדיר בהקשר של הגרעין האיראני, עמדותיו כלפי מערכת המשפט משמשות כתחמושת בידי המתייצבים להגן על בג"ץ, שמו עולה באופן קבוע בידי מליצי היושר של "ישראל השנייה", ונטייתו לחיים צנועים, על גבול הסגפנות, נשלפת בכל פעם שעוד פוליטיקאי מואשם בשחיתות או מוצג כנהנתן. רוחב היריעה של תפיסתו הרעיונית מאפשר גם למנעד גדול של פוליטיקאים לנכס אותו לעצמם: משה כחלון הוא שהדביק את בגין על כרזות הבחירות של מפלגת כולנו תחת הכותרת "ימין שפוי", וזכה בעזרתה בעשרה מנדטים; גדעון סער שלף אותו במערכת הבחירות האחרונה כשהצהיר ביום ההצבעה ש"מנחם בגין נהג להזהיר מפני שלטון ארוך שנים והסתאבותו הבלתי נמנעת"; מירי רגב מרבה להזכיר אותו בפוסטים שלה בפייסבוק; ואפילו ניצן הורוביץ ציטט אותו במאמר שקרא להגן על עצמאות בית המשפט העליון.
"מנחם בגין הוא בלי ספק הנפקד־הנוכח הבולט ביותר בציבוריות הישראלית ב־30 השנים האחרונות. אין לך שבוע שהוא לא נזכר בעיתון כזה או בכתבה אחרת. מתווכחים איתו כאילו הוא עוד בכנסת", אומר בנו, בני בגין, ח"כ מטעם תקווה חדשה. כשבגין הבן נשאל מי הוא ממשיך דרכו של אביו בפוליטיקה הישראלית, הוא משיב על דרך השלילה. "אנחנו לא במלוכה ולא מורישים תוארי אצולה. אני גם איני יודע מה אבי היה חושב היום על כך ועל כך. אבל יש כל כך הרבה אנשים שאומרים לי מה הוא היה חושב, ולאיזה כיוון הוא מתהפך בקברו ברגע זה".
12 צפייה בגלריה
''אבי הוא הנפקד־הנוכח הבולט ביותר. מתווכחים איתו כאילו הוא עוד בכנסת''. ח''כ בני בגין
(צילום: אוהד צויגנברג)
"לצערי, אני לא רואה מישהו שממשיך את דרכו של בגין. לא בליכוד ולא במקום אחר", אומר בראיון נדיר דוד לוי, שר הבינוי והשיכון בממשלתו הראשונה. "אישיות כמו בגין אין בנמצא, כמוהו עוד לא קם. הוא נשא בתפקידו בתחושה של שליחות היסטורית, זו לא הייתה עבורו פוליטיקה. ראית את זה עליו בהרבה צמתים, שהוא רואה את גורלו של עם ישראל וקיומה של המדינה כדבר שהוא נושא על כתפיו יומיום".
אחד הצמתים הללו התרחש ביוני 1981, כאשר לוי ושאר השרים זומנו בחשאי לפגישה במעון ראש הממשלה ברחוב בלפור כדי לאשר את תקיפת הכור הגרעיני בעיראק. "בגין דיבר בחרדה איומה על עתיד הילדים הקטנים שלנו, שהוא ראה בהם שארית הפליטה של עם ישראל. הוא הלך לעניין הזה (של תקיפת הכור) בדחילו ורחימו אמנם, אך בשלמות ובהכרה שזה דחוף וחיוני. כשהתכנסנו בביתו, וקיבלנו את פרטי הפרטים על דרך הטיסה, הסכנה שבה, המטרה וכו' – שמרנו על הפרטים כמו בחדר אטום, עד שהתקיפה בוצעה. ואז ראית על פניו של בגין שמחה שקשה לתאר אותה".
12 צפייה בגלריה
''בגין נשא בתפקידו בתחושה של שליחות היסטורית. זו לא הייתה עבורו פוליטיקה''. דוד לוי
(צילום: אפי שריר)
הדרך שבה נשא בגין את תפקידו על כתפיו, כמשא כבד, באה לידי ביטוי גם במסגרת הסכם השלום עם מצרים. "ביקרו אותו בלי סוף, גם מתוך המפלגה", אומר לוי. "בגין פנה אליי וביקש שאהיה זה שיביא את הסכם השלום לאישורו של מרכז הליכוד. הוא היה צריך לעשות זאת, אבל חשש מהביקורת של ותיקי המפלגה כמו שמיר וארנס. הצגתי את ההסכם שהתקבל ברוב עצום. אני זוכר את הטלפון שקיבלתי מבגין באישון ליל, שבו הודה לי מקרב לב.
"הביקורת כאבה לו, בדיוק כפי שהביקורת אחרי מלחמת שלום הגליל כאבה לו", ממשיך לוי. "הוא התקשה לשאת את הכרזות והמחאות מחוץ לביתו, כשבאמונתו הוא יצא למלחמה כדי לבצר את ביטחון עם ישראל. בחייו הוא הושמץ חרף כל ההישגים ותמיד חיפשו נקודות לפגוע בו אישית. רק אחרי מותו, יריביו נקטו בדרך של 'אחרי מות קדושים אמור'".
כשנדרש הרצל מקוב לזקק את מורשת בגין, הוא מצביע על קו קטן, צנוע: המקף המחבר בין הלאומי לליברלי. אף ששמה המלא של מי שהייתה עד לאחרונה מפלגת השלטון הוא "הליכוד – מפלגה לאומית־ליברלית", מקוב סבור כי אין בשיח הפוליטי בישראל מי שמבטא כיום את השקפת העולם הבסיסית של בגין. "רוח התקופה שלנו קובעת שיש ניגוד בין להיות לאומי ללהיות ליברלי, אבל בגין ראה בזה מקשה אחת", אומר מקוב. "רוב האזרחים רוצים תשובה פשוטה, פתרון מיידי, אבל הגישה הפוליטית של בגין מורכבת. לכן, חלק גדול מאלה שראו את עצמם כתלמידיו של בגין, הלכו לפן היותר לאומי או לפן היותר ליברלי".
אתה יכול לתת דוגמה לאופן שבו ישב בגין בין הלאומי לליברלי?
"בגין היה משוכנע, למשל, שישראל צריכה לשלוט בשטחי יהודה ושומרון ועזה, אבל הכיר בכך שיש שם תושבים ערבים ושאי־אפשר להשאירם תחת ממשל צבאי וללא אזרחות. לכן העלה את הנוסחה של אוטונומיה מינהלית, שתיתן להם ניהול עצמי בעניינים הפנימיים שלהם, ומציע שנושא האזרחות ייפתר בין ירדן וישראל: מי שירצה יהיה אזרח ירדני, ומי שירצה יהיה אזרח ישראלי. זו סוגיה שהיא עדיין אקטואלית, ובגין נתן לה פתרון מאוד קונקרטי".
12 צפייה בגלריה
''הרוב רוצים תשובה פשוטה, פתרון מיידי. אבל הגישה הפוליטית של בגין מורכבת''. הרצל מקוב
(צילום: אלכס קולומויסקי)
גם בהיבט הכלכלי־חברתי, אומר מקוב, בגין ידע להיות "גם וגם". "כשנבחר לראשות הממשלה ב־1977 הוא קיבל משק סוציאליסטי מאוד ריכוזי, שבו ההסתדרות והממשלה שולטות ברוב התעסוקה. בגין האמין בשוק חופשי, והוא אכן התחיל את תהליך שחרור המשק. אבל במקביל השיק את פרויקט שיקום השכונות, שהוא הפרויקט החברתי הכי גדול בתולדות מדינת ישראל, וחוקק חוק חינוך חובה עד סוף כיתה י"ב".
והנה עוד פרדוקס בגיני: מי שבמשך עשרות שנים סומן כדמון על ידי האליטה המפא"יניקית והיה לפוליטיקאי המושמץ בתולדות הכנסת, מי שספג ביקורת ארסית גם על מהלכיו האמיצים ביותר, כמו השלום עם מצרים או הפצצת הכור בעיראק, מי שסיים את חייו בודד ומושפל וספון בביתו לאחר מלחמת לבנון הראשונה — זוכה בשנים האחרונות לעדנה. האנדרדוג הנצחי הפך לקונצנזוס.
"בסקרים שעורכים מדי פעם על ראשי ממשלה בעבר, כששואלים מי היה ראש הממשלה שהשפיע ביותר ‑ ואפילו זה שהיה האהוב ביותר – השניים שמקבלים את הציונים הגבוהים ביותר הם בגין ובן־גוריון", אומר מקוב. "בן־גוריון זה ברור, כי מעבר לתרומתו הגדולה הוא גם היה ראש הממשלה הראשון, ואת הראשון כולם זוכרים. אם תשאל אמריקאי, למשל, מי היה הנשיא הראשון, הוא מיד יגיד לך ג'ורג' וושינגטון. ואיזה עוד נשיא כל אמריקאי יזכור? את לינקולן. מדוע? כי לינקולן עיצב מחדש את החברה האמריקאית. היום, בישראל, אנשים מתחילים להבין שבגין עיצב מחדש את מדינת ישראל".
והיו, כמובן, הנאומים חוצבי הלהבות. אלו שמיגנטו אליו את ההמונים, שהעניקו קול למדוכאים ולמושתקים, שהפכו למזוהים עם בגין יותר מהכל. במהלך שנותיו הרבות כיו"ר האופוזיציה, נדד בגין מעיירת פיתוח אחת לשנייה, כשבכל מקום ממתינים לו אלפי מאזינים דרוכים, שבלעו בשקיקה את האקסטזה שלו. אחרי הנאומים נהג להישאר לכוס תה ולדבר בסבלנות עם מי שהיה מעוניין להמשיך ולהקשיב.
"פרט למקרים נדירים, כמו הנאום בטקס הענקת פרס נובל לשלום או בהצגת ממשלתו הראשונה בכנסת, בגין מעולם לא הקריא מהכתב", מגלה פרופ' אריה נאור, מזכיר ממשלתו לשעבר. "בכנסת הוא רק חיכה שייקראו לעברו קריאות ביניים, כדי שיוכל לענות לקורא בחריפות. אבל הוא תמיד התכונן לפני כל נאום, בין שזה היה בכיכר, בכנסת או במוסד בינלאומי, וכתב נקודות על הדף. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה לומר, וגם ידע שהרבה יותר פשוט ליצור קשר בלתי אמצעי עם הקהל, כשאתה לא מקריא מנייר או מטלפרומפטר".
אבל המסע בעקבות המורשת החמקמקה של בגין מגלה כי לא הכריזמה הבימתית שלו וגם לא השפעתו המכרעת על מדינת ישראל הן שמעצבות היום את תדמיתו הציבורית החיובית. בימים שבהם הפוליטיקה מגיעה לדרגות חדשות של ציניות והרטוריקה הופכת לגרוטסקית מאי פעם, הגעגוע לאישיותו הייחודית של בגין הוא זה שמבטיח לו מקום של חסד בתודעה הישראלית. בתוך האפלה, בגין משמש כמגדלור, כיהודי מהזן הישן והטוב. או כפי שמנסח זאת בפשטות מזכירו הצבאי לשעבר, עזריאל נבו: "יותר מהכול, בגין היה מענטש".
12 צפייה בגלריה
''זה מדהים שאדם ששירת את הציבור עשרות שנים, מסיים את חייו ללא רכוש''. דן מרידור
(צילום: יואב דודקביץ)
אפילו פרישתו של בגין מראשות הממשלה בצילה של מלחמת לבנון הראשונה, חפוי ראש ומותש אחרי תקופה ארוכה שבה לא תיפקד בפועל כמנהיג המדינה, מפוענחת היום באור חיובי. "כשבגין פרש בספטמבר 1983, אחרי ישיבת הממשלה שבה הודיע שהוא 'אינו יכול עוד', עלתה שאלה מאוד פשוטה — לאן הוא ילך?" נזכר השר לשעבר דן מרידור, ששימש כמזכיר ממשלתו של בגין בזמן המלחמה. "בני הזוג בגין גרו בדירת שניים וחצי חדרים בדמי מפתח ברחוב רוזנבאום בתל־אביב, והיא חזרה לבעליה כשבגין מונה לראש הממשלה. בלית ברירה חיפשנו ומצאנו עבורו דירה ברחוב צמח בירושלים, שלמיטב זיכרוני בגין שילם עליה 600 דולר לחודש ממשכורתו. זה מדהים שאדם ששירת את הציבור עשרות שנים, מסיים את חייו ללא רכוש. אבל העניין החומרי אף פעם לא עניין אותו".
לדברי מרידור, מעבר להיותו מודל של צניעות, אחד הערכים שבגין דבק בהם יותר מכל הוא המחויבות לדמוקרטיה. לא לשווא, אומר מרידור, נתן בגין למפלגתו הראשונה את השם "חרות". אלא שהמחויבות לדמוקרטיה נשמטה מתנועת הליכוד של ימינו, טוען מרידור, שהיה בשר מבשרה של המפלגה במשך עשרות שנים. "היום, לצערי הרב, התנועה שבגין הקים פועלת הפוך ממה שהוא האמין בו", הוא אומר. "מי בליכוד חוזר על ביטויים כמו 'זכויות אדם' ו'עליונות המשפט'? אני, אחרי שאמרתי ביטויים כאלה, תויגתי על ידם כשמאל קיצוני וחצי בוגד".
12 צפייה בגלריה
''נתניהו מבקר את המערכת, אבל מקפיד על שיח מכובד – כמו בגין''. ח''כ מיקי זוהר
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"רוב האזרחים רוצים מנהיגים בעלי עמדות עקרוניות ונוקבות, אבל עם רטוריקה שמכבדת את המעמד", משיב ח"כ מיקי זוהר מהליכוד. "בגין הוביל באופן נחרץ ובלתי מתפשר את הליכוד להנהגת המדינה, אבל הקפיד כל העת על שיח מכובד. היום יש בליכוד תמימות דעים לגבי כך שהמערכת המשפטית צריכה תיקון עמוק, והוויכוח אצלנו נסוב על הסגנון. השאיפה שלי ברמה האישית, ואני פועל לכך, היא שנחזור לשלטון תוך כדי שנשמור על שיח מכובד. הצורך של אנשים להתלהם וללכת למקומות יותר אגרסיביים לא תורם למאמצים שלנו. נתניהו, אגב, הוא דוגמה מעולה לאיך שצריך לפעול. הוא לא מהסס לבקר את המערכת באופן ענייני ונוקב, אבל עושה את זה בצורה מכובדת".
יש מי שיחלוק עליך.
"בדמוקרטיה הישראלית ב־2022 יש מקום גם לבקר את המערכת. העולם שלנו היום הרבה יותר שקוף, ולכן אי־אפשר לחמוק מביקורת כלפי שלוש הרשויות, ולא רק השופטת. אני משוכנע שהדמוקרטיה בישראל היום חיה ובועטת".
לטענת זוהר, מורשת בגין נטועה עד היום עמוק בדנ"א של הליכוד, אך מרבית המרואיינים טוענים בתוקף שהליכוד רחוקה מלהיות אותה תנועה שהייתה בימי בגין.
"לבגין אין יורש מובהק", אומר ד"ר אבי שילון, שכתב את הביוגרפיה "בגין 1913־1992". "אבל יש אנשים שלוקחים חלקים מהתפיסות שלו ומאמצים אותם בקטן. אנשים כמו מירי רגב או אבישי בן חיים קיבלו מבגין את התנופה להחצין את המזרחיות שלהם ולא להתנצל עליה, אבל בעיניי הם עושים זאת בצורה פלגנית ובכך מעוותים את הגישה המאחדת של בגין. נפתלי בנט ממשיך את בגין בהקשר של המזיגה בין דתיים לחילונים, ואנשי ימין כמו גדעון סער ויועז הנדל ממשיכים את הגישה של בגין לארץ ישראל השלמה ולשלטון החוק. גם יאיר לפיד ואחרים, שמדברים על 'ניהול הסכסוך', יונקים מתוכנית האוטונומיה של בגין, שמטרתה לשפר לפלסטינים את רמת החיים ולתת להם יותר חופש, מבלי לתת להם מדינה".
שילון החל להתעניין בבגין עוד כילד. "בבחירות 1988, בין שמיר לפרס, הגעתי לבקר חבר בבית שלו", הוא מספר. "אלה היו שנות ההסתגרות של בגין, הוא היה מעין חי־מת, אבל הייתה שמועה שהוא עומד להתראיין בטלוויזיה ולהכריז על תמיכה בליכוד, שתטה את הכף לטובת שמיר. אני זוכר את עצמי נכנס לבית של החבר ורואה את אבא שלו עומד מול הטלוויזיה וצועק: 'כן, כן, שיופיע! שיופיע!' ואני אומר לעצמי: 'מי זה הבגין הזה, שבן אדם מבוגר עומד מול הטלוויזיה וככה משווע לראות אותו?'"
לימים, כשביקש לכתוב ביוגרפיה על בגין, נתקל שילון בגבות מורמות. "הספר יצא לפני עשור, ועד אז לא הייתה ביוגרפיה מלאה של בגין. הסיבה היא שבמשך שנים, ממש עד לא מזמן, בגין היה מוקצה", הוא מפתיע. "אנשים אמרו לי: 'למה אתה כותב על איש הימין הקיצוני הזה?' הם לא הבינו את המורכבות של האידיאולוגיה שלו. מה שמצחיק זה שהיום, כשאני מדבר עם אנשי ימין בחוגים מסוימים, בגין נתפס כמישהו שהוא כמעט מהשמאל. אבל מי שהשתנה זה לא בגין, אלא החברה הישראלית. דברים שנחשבו פעם קיצוניים, נתפסים היום כהרבה יותר מתונים. בגין לא היה מוכן שהימין יגלוש למקומות הקיצוניים שהוא נמצא בהם היום".
שילון: "בן־גוריון רצה ליצור אומה ישראלית־חילונית; בגין החזיר אותנו להיות הרבה יותר יהודים. החיבור בין הימין לדתיים התחיל בימיו. אני לא חושב שראש ממשלה כמו בנט היה יכול להיתפס בטבעיות אלמלא בגין"
לדברי שילון, המורשת העיקרית שהותיר אחריו בגין נוגעת לזהות היהודית. "בן־גוריון רצה ליצור אומה ישראלית חילונית; בגין החזיר אותנו להיות הרבה יותר יהודים", הוא מסביר. "אל על, למשל, טסה בשבתות ובחגים לפני בגין. העובדה ששר החינוך, כמעט באופן רצוף מאז 77', מגיע ממפלגה דתית־לאומית, היא דבר שלא היה לפני כן ומשפיע עמוקות על דורות של תלמידים. גם החיבור בין הימין לדתיים התחיל בימיו של בגין. לפני זה הדתיים היו מחוברים למפלגת העבודה. אני לא חושב שראש ממשלה כמו בנט היה יכול להיתפס היום בטבעיות אלמלא בגין. ליהדות של בגין היה גם ממד פולקלוריסטי: הוא היה ראש הממשלה הראשון שאחרי הבחירות הלך קודם כל לכותל. מאז, כל ראש ממשלה הולך לכותל לפני או אחרי הבחירות".
גם העיתונאי שלמה נקדימון, ששימש כיועץ התקשורת של בגין כראש ממשלה, זוכר את הפולקלור היהודי שלו. "ביומי הראשון לתפקיד התכנסנו בבוקר בחדר עבודתו של ראש הממשלה", משחזר נקדימון. "בגין נכנס, בירך אותנו בבוקר טוב, ובחיוך רחב על שפתיו אמר, 'הבאתי לכם דרישת שלום מאחשוורוש'. הבטנו זה בזה בתמיהה, אבל מארחנו סילק לאלתר את הערפל וסיפר כי שהה בסוף השבוע באיראן כאורחו של השאה וסעד על שולחנו. בגין, שהקפיד לתאר את אשר רואות עיניו ושומעות אוזניו בפרטי פרטים, סיפר אפילו כיצד המלצרים מכניסים את הארוחה פנימה, ובסיימם את ההגשה יוצאים כשפניהם אל המארחים".
נקדימון מבקש להדגיש גם את יחסו הענייני של בגין ליריביו הפוליטיים. "כשהייתי כתב בעיתון 'חרות', בשלהי שנות ה־50, הכנתי כתבה על אבא אבן, איש מפא"י שזה עתה חזר מכהונה כשגריר ישראל בארצות־הברית והצטרף לזירה הפוליטית", הוא נזכר. "אבן היה בעל גינונים אמריקאיים, וכותרת הכתבה עליו הייתה צינית: 'פרולטר על קדילאק'.
"והנה, ביום שהרשימה מתפרסמת מטלפן אליי בגין ומבקש שאסור למשרדו. הוא תלה בי את עיניו, שנראו גדולות יותר מבעד למשקפיים, ואמר: 'שלמה, רצוני שתדע שמלחמתנו אינה בפרטיותם של מנהיגים. מלחמתנו היא פוליטית ואין זה יאה לעיתון משלנו לפרסם כתבות מהסוג האמור'. זו הייתה הטפת מוסר, אולי אפילו נזיפה, שממנה למדתי לדעת מה גבולות הגזרה של המהלכים הפוליטיים של בגין".
"בגין לא היה אחד שאפשר להיכנס לחדרו ולזרוק בדיחה, הוא תמיד היה מאוד ענייני ומעולם לא עסק ברכילות", מצטרף תא"ל בדימוס עזריאל נבו, שהיה מזכירו הצבאי. גם נבו מציין את הזהות היהודית כאחת מאבני היסוד של בגין. "הוא דיבר המון על גאווה יהודית, אבל זה לא בא על חשבון האהבה לאדם באשר הוא אדם", הוא אומר. "לכן, אחד הדברים הראשונים שעשה כראש ממשלה היה להעניק מקלט לפליטים שנמלטו מוייטנאם, ונמשו על ידי אוניות משא ישראליות. כשהוא חש שנעשה עוול לאנשים, זה נגע בו".
הגאווה היהודית וכבוד האדם, מעיד נבו, העסיקו את בגין גם בימיו האחרונים. "אחרי שבגין התפטר המשכתי להיות המזכיר הצבאי של יצחק שמיר, ואחר כך של פרס", הוא מספר. "בגין היה אז, מה שנקרא, ספון בביתו. מאז שהוא סיים את תפקידו, לא ראיתי אותו. אבל יום אחד, ב־1984, אני מקבל טלפון מיחיאל קדישאי, שהיה מנהל לשכתו ועוזרו, והוא אומר לי: 'מנחם שואל אם אתה יכול להגיע אליו'. אף פעם קדישאי לא אמר 'מנחם', אלא תמיד 'ראש הממשלה'. הגעתי לביתו, נכנסתי לחדרו, ובגין היה שם עם חלוק, פיג'מה ומלא ספרים ועיתונים סביבו. הוא אומר לי, 'אני מודה לך שבאת. רציתי לשאול אותך שאלה אחת: האם המבצע להעלאת יהודי אתיופיה נמשך?' בגין התכוון למבצע משה שהוא עצמו יזם, ושהיה עדיין חשאי באותם ימים. סיפרתי לו בדיוק מה עושים, איך העלאת היהודים מאתיופיה ממשיכה וכן הלאה. רציתי לנצל את ההזדמנות ולדבר איתו גם על דברים אחרים, אבל בגין חתך את השיחה כמו בתער — דבר שהוא ידע לעשות תמיד — ואמר לי: 'אני מודה לך מאוד שהגעת. דרישת שלום לרעייתך ולבנותיך'. זו הייתה פגישתנו האחרונה".
יחזקאל יגנה, פעיל ליכוד ותיק מנתיבות, מעיד גם הוא על אהבת האדם של בגין ועל גישתו השוויונית כלפי כל זרמי היהדות. "ב־1980 נבחרתי מטעם הליכוד למזכיר מועצת הפועלים בנתיבות", מספר יגנה. "עד אז כל מזכירי מועצת הפועלים היו אנשי שמאל. בגין רצה לחזק אותי בתפקיד והזמין אותי אליו בעת שהיה ראש ממשלה. אמרתי שאני רוצה להביא איתי שלושה עובדים מצטיינים מנתיבות, אנשים פשוטים שעבדו במפעלים. כשהגענו, בגין מאוד שמח. הוא קיבל אותם בחום לא רגיל, חיבק אותם, נישק אותם, שאל לפרטי פרטים על המשפחות שלהם, איך הם מסתדרים, מה קורה עם הילדים. התעניין בהם כאילו הם בני ביתו".
זה היה אותנטי?
"אצל בגין הכול היה אותנטי. גם כשהוא הגזים, זה היה אותנטי".
יגנה: "לדעתי, בגין היה בז למושג 'ישראל השנייה'. כי מבחינתו, בני עדות המזרח והפריפריה הם לא שניים, הם ראשונים. הוא תמיד נתן את ההרגשה שאנחנו לא נופלים מאף אחד ושאנחנו יכולים לשלוט"
יגנה, חבר מרכז הליכוד שמגדיר את עצמו כ"לא ביביסט", אינו מזהה במפלגתו מישהו שממשיך את דרכו של בגין. "נתניהו ממשיך דרכו כי הוא מנהיג המחנה הלאומי, אבל יש לו השקפת עולם אחרת. בגין, למשל, לא היה דתי אבל כיבד את המסורת. כשהיה אומר 'בעזרת השם', הוא התכוון לזה, ולא עשה זאת רק כדי למצוא חן בעיני מישהו אחר. מלבד זה שבגין היה אדם פשוט וצנוע. כוס תה היה המשקה הכי מתוחכם שהוא שתה".
לדברי יגנה, "יש את השלום עם מצרים ואת הפצצת הכור בעיראק. אבל אם אתה שואל אותי, המהלך הכי חשוב של בגין זה שילוב הפריפריה ועדות המזרח במדינה ובחברה. לדעתי, בגין היה בז למושג 'ישראל השנייה'. כי מבחינתו, בני עדות המזרח והפריפריה הם לא שניים, הם ראשונים. הוא תמיד נתן את ההרגשה שאנחנו לא נופלים מאף אחד ושאנחנו יכולים לשלוט".
"המורשת הכי גדולה של בגין היא חיסול הקיפוח", מצטרף ד"ר משה פוקסמן־שע"ל, מחבר הספר "גבירותיי ורבותיי, מהפך" ומרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה. "הממשלה שלו הייתה הראשונה שבה כיהן שר מעיירות הפיתוח (דוד לוי), והוא נאבק למינויו של יצחק נבון לנשיאות בעקבות החלטתו שלו להצביע רק למועמד מזרחי לנשיאות. אפשר לראות את הגישה הזו של בגין גם בהחלטה למנות לרמטכ"ל את משה לוי, שלהוריו היה דוכן בגדים בשוק הכרמל, ולא את אחד מ'יפי הבלורית והתואר' כמו יאנוש בן־גל".
אבל בימים שבהם בגין נתפס כדמות אב מאחדת, יש מי שלא שוכח לו את השימוש הפוליטי שעשה בשסע העדתי. אחת הדוגמאות הבולטות היא נאום הבחירות שנשא בגין ב־1981 בקריית־שמונה, ובו הציג את חברי הקיבוצים כ"מיליונרים עם בריכות שחייה". בנאומו הגיב בגין לכתבה ששודרה זמן קצר קודם לכן בטלוויזיה, ובה חבר קיבוץ מנרה הסמוך התראיין תוך שהוא משכשך בבריכה. "קיבוצניק מתנשא שמדבר מתוך מדשאות בריכת השחייה כמו מיליונר אמריקאי", אמר עליו בגין. עודד ליפשיץ, איש עיתון "על המשמר" לשעבר וממייסדי קיבוץ ניר עוז, אינו סולח. "ככה בגין מדבר על קיבוץ מנרה, שנמצא במקום הכי קשה בארץ, על גבול לבנון, עם לוחמי חיזבאללה במרחק של 50 מטר? אלה המיליונרים של ישראל? בגין היה דמגוג ונשאר דמגוג, וידע גם להסית".
היו עוד אחרים שבגין גרם להם להרגיש מודרים – גם מימין. למעשה, לבגין ישנן מניות בתהליכים שהובילו לצמיחתו של הימין הקיצוני בישראל, זה שלא היה מוכן לקבל את פשרנותו באשר לגורל ארץ ישראל השלמה.
"בגין גרם לכך שאהיה פעיל בתנועת כך", אומר נועם פדרמן, מראשי התנועה בעבר. "אבא שלי (איש האצ"ל דוד פדרמן) ובגין היו חברים טובים. עד כדי כך שבגין היה השושבין בחתונה שלו, שנערכה במשרדי תנועת החרות. ב־1975, כשרבין החזיר למצרים את שדות הנפט באבו־רודס, החרותניקים עשו שביתת רעב, ואבי ביניהם. כשבגין עשה את הסכם השלום עם מצרים והחזיר את כל סיני, הייתי אז ילד בן עשר, שאלתי את אבא שלי למה הפעם הוא לא שובת רעב. הוא ענה לי, 'מה זאת אומרת למה? כי בגין החליט'. אתה מבין? אלה היו הביביסטים של פעם. אם 'המפקד' אמר, אז המפקד אמר".
"באותה תקופה" ממשיך פדרמן, "היינו מתפללים בבית כנסת אחדות ישראל בירושלים, לשם הגיעו כל יוצאי האצ"ל והלח"י. היה שם רק מישהו אחד מהמשפחה הלוחמת שיצא נגדו. קראו לו שמואל שמואלי. כשבגין היה נכנס הוא היה צועק 'סיני! סיני!' וכולם היו צועקים עליו שיהיה בשקט. כי אם בגין אומר, זה כשר".
ההסברים המנומקים של בגין להחזרת סיני לא שיכנעו את פדרמן הצעיר. בגיל 14, ובצעד אופייני לבן שמקצין מעבר לעמדותיו של אביו, הוא זנח את מורשת בגין והצטרף לתנועתו של הרב מאיר כהנא. "יש דברים שבהחלט אפשר לקחת היום מבגין, אבל מהתקופה המוקדמת שלו, טרום היותו ראש ממשלה", אומר פדרמן. "אחרי שנבחר לתפקיד הוא עשה סיבוב פרסה לעמדותיו בנושא ארץ ישראל השלמה, לכן הוא לא הגיבור שלי. אני חושב שהוא טרגדיה. כשהגיע לשלטון הוא כל כך שיווע ללגיטימציה, שהוא פשוט עשה מעשים שהוא בעצמו לא האמין בהם. הוא רצה לזכות באהבת המתנגדים שלו, כי אהבת האוהבים שלו כבר הייתה לו".
לדברי פדרמן, הטרגדיה הנוכחית של בגין היא הפיכתו לכלי משחק בידי פוליטיקאים. "משתמשים בו מימין ומשמאל", הוא אומר. "נתלים בבגין כדי להצדיק כל מיני מהלכים פוליטיים. נתלים בו גם כשרוצים לדבר על מניעת מלחמת אחים. לאנשים נוח לצטט את הדברים שאמר אחרי פרשת אלטלנה ("לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים"), אבל פחות נוח להם לצטט דברים שאמר נגד הסכם השילומים עם גרמניה, שאחריהם התפתחו הפגנות אלימות שכללו זריקת אבנים על הכנסת. אגב, גם הפעם אבא שלי היה מבין אלה שזרקו אבנים".
גם מצידו האחר של המתרס יש מי שרואים בבגין טרגדיה. "יש אצל בגין סתירה לא מיושבת בין התפיסה הלאומית המקסימליסטית שלו, לבין הדבקות שלו בערכים דמוקרטיים", אומר דב חנין, לשעבר ח"כ מטעם חד"ש והרשימה המשותפת. "כי כשאתה יוצא לפרויקט לאומי שמשתלט על שטחים, ולא מתחשב בלאום השני שיושב בארץ הזו — גם אם אתה מאוד ליברל ודמוקרט, אתה מוביל את עצמך למקומות שאתה לא רוצה להיות בהם. בגין חי עם הסתירה הזו כל חייו".
פורסם לראשונה: 07:25, 04.02.22
