כחודשיים חלפו מאז פרוץ מהומות החיג'אב באיראן ונראה כי תנועת המחאה משנה את פניה. בשבוע האחרון ניכרת ירידה בהיקף ההפגנות האלימות ברחבי המדינה, ככל הנראה על רקע צעדי הדיכוי מצד המשטר, הקושי לשמר מחאה מתמשכת לאורך זמן (במיוחד בהיעדר הנהגה וארגון), ותנאי מזג האוויר המקשים יותר ויותר על המפגינים. בשלב זה נראה כי לא זו בלבד שהמחאה אינה מתרחבת ומתעצמת, אלא שאף חל שיפור מסוים מבחינת המשטר.
ראשית, מבחינה מספרית, היקף המפגינים נותר מוגבל (בין עשרות למאות ברוב מוקדי המחאה), למעט אירועים נקודתיים כגון טקסי אזכרה להרוגי המחאות. באזורים המאוכלסים בבני המיעוטים הכורדים והבלוצ'ים נמשכות מחאות בהיקפים נרחבים יותר, אך אין בהן כדי להשליך על המצב ביתר חלקי המדינה.
שנית, מבחינת הרכב המפגינים, לא זו בלבד שמגזרים חברתיים משמעותיים לא הצטרפו עד כה למעגל המחאה - המונהגת בעיקר על ידי צעירים - אלא שגם פחתה באופן משמעותי מעורבותם של הסטודנטים באוניברסיטאות בהובלת עימותים אלימים. שלישית, אין כל עדות לבקיעים באליטה הפוליטית השלטת ובמנגנוני הדיכוי, ובראשם משמרות המהפכה, שנותרו נאמנים לחלוטין למשטר.
חרף הדעיכה הנוכחית, המצב נותר נפיץ ולא נראה שבידי השלטונות יש היכולת להשיב את המצב לקדמותו. גילויים מזדמנים של מרי אזרחי נמשכים כל העת, לרבות נוכחות נשים ללא רעלה במרחב הציבורי; השלכת טורבנים מראשיהם של אנשי דת בידי צעירים ברחובות הערים; ביטויי מחאה של ידוענים, ובמיוחד ספורטאים, הכוללת בין השאר הימנעות משירת ההמנון הלאומי באירועים רשמיים; ריסוס כתובות קיר נגד המשטר; השמעת קריאות בגנות המנהיג מבתי אזרחים והתכנסויות לא-אלימות באוניברסיטאות.
לנוכח המצב הרגיש עשויה המחאה העממית לשוב ולהידרדר לעימותים אלימים, במיוחד סביב אירועים כגון ימי ציון לאומיים, משחקי הגביע העולמי בכדורגל, מותם בכלא או הוצאתם להורג של אסירים פוליטיים וכיו"ב. עם זאת, בשלב זה אין במחאה הנמשכת במאפייניה הנוכחיים כדי להציב איום משמעותי על יציבות המשטר.
הקמפיין של משרד החוץ
במצב עניינים זה ניתן לזהות ביטויים ראשונים לוויכוח בצמרת השלטונית ובמחנה השמרני באיראן סביב המדיניות הנדרשת כדי להרגיע את הרוחות ולחזור לשגרה. חוגים המזוהים עם האגף הרדיקלי בממסד הדתי-שמרני ממשיכים להתנגד לכל פשרה עם המפגינים, קוראים לענישה חריפה של עצורי ההפגנות ואף להגברת השימוש באמצעי הדיכוי של המשטר, לרבות משמרות המהפכה, כדי לחסל סופית את המחאה.
ד"ר רז צימט לעומתם נשמעות קריאות - גם בקרב השמרנים - להתאים את מדיניות המשטר לדרישות הצעירים, במיוחד בנוגע לאכיפת קוד הלבוש האסלאמי. אין הכוונה בהכרח לשינוי חוקתי שיבטל את כפיית הרעלה במרחב הציבורי, אלא לשינוי באופן יישום האכיפה, בין אם באמצעות הפסקת פעילותם של משמרות הצניעות או בהסתפקות בקנס כספי למפרי חוק.
מוקדם להעריך באיזה כיוון יעדיפו מנהיגי איראן ללכת ודומה שהמשטר נשאר במלכוד. נכונות להיענות לדרישות המפגינים וביצוע שינויים במדיניות הרשמית – ולו מוגבלים – עלולים להיתפס כהפגנת חולשה שתגביר את הדרישה לוויתורים נוספים בנוגע להרחבת החירויות האזרחיות והפוליטיות ותספק רוח גבית נוספת למחאה. לעומת זאת, התעלמות מדרישות המפגינים תשמר את "המצב המהפכני המתמשך", שלאורך זמן עלול לשוב ולגלוש לפסים אלימים שיערערו אף יותר את לכידותו הפנימית של המשטר ויציבו איום של ממש על עצם שרידותו.
- ד"ר רז צימט הוא מומחה לאיראן במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ובמרכז אליאנס ללימודים איראנים באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
