"רק להחזיק עד שישי", אמר הגורם בירושלים, "נחזיק עד שישי ויהיה בסדר". הוא דיבר בסיומו של שבוע קצר, אלים ומתוח. מחר אמורות להיפסק עליות היהודים להר הבית, לקראת הימים האחרונים של הרמדאן. לאחר מכן, מקווים במשטרה ובמערכת הביטחון, תתייצב רגיעה מסוימת. זמנית, כמובן.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
שורה ארוכה של כזבים וציטוטים מחוץ להקשר מופצים בכל פעם שיש התנגשויות במסגד אל אקצא. הגדול שבהם, כמובן, הוא השקר האסלמיסטי הנושן, האנטישמי ממש, על כוונת ישראל לפגוע בחופש הפולחן בהר. מכל מחזיקיה של ירושלים, איש לא שמר על המקומות הקדושים והסטטוס קוו שלהם באורח אפקטיבי יותר ממדינת ישראל. "אבל מה שקרה לנו", קונן בפניי השבוע גורם אחר, "הוא שהפכנו להיות סדרת הרמדאן של העולם הערבי". הוא התייחס להפקות טלוויזיוניות שמשודרות בחודש הרמדאן מדי שנה, בעולם האסלמי כולו. "הבעיה היא בעיקר באל ג'זירה. קמים בבוקר ומדווחים 'הסכנה למסגד', פותחים גל פתוח ומקרינים בלופ את התמונות".
השבוע העבירה ישראל מסר חריף לקטאר, בניסיון לרסן את אל ג'זירה. אפשר להציע לירושלים לא לעצור את נשימתה.
בשיח הישראלי מופיע הכזב שבלעדי ההר אין ציונות, ואין ריבונות אמיתית. לשם כך מובא הציטוט של המשורר אורי צבי גרינברג "השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה". זה רק נשמע טוב, בעיקר עבור מי שמחזיקים על לוח ליבם הדמיות תלת מימדיות של בית המקדש שייבנה אחרי מלחמת גוג ומגוג. ישראל הקימה מדינה לתפארת, כזו שכבשה בשישה ימים את יהודה ושומרון, סיני והגולן, בלי "לשלוט בהר". גם לאחר מכן, הווקף הוא שניהל את הר הבית. איכשהו, ישראל צמחה וזינקה מפסגה אל פסגה.
בשלב מסוים תמיד מגיע הציטוט של שר הביטחון דיין, שסירב בתחילה לכבוש את המקומות הקדושים ושאל בפתח מלחמת ששת הימים "מי צריך את כל הוותיקן הזה". כמובן שהמצטטים שוכחים ש-24 שעות לאחר מכן, דיין אישר את הפריצה לעיר העתיקה והטמין פתק בכותל. במקביל הורה להוריד את דגל ישראל מכיפת הסלע. הניגודים האלה הם דיין ־ והם ישראל בירושלים. זוהי המפא"יניקיות של עוד עז ועוד דונם, והעלמת עין פה, ואיזה סידור זמני שם. היא הובילה את ישראל די רחוק.
מה שכן, היא לא כוללת את האפשרות של הקרבת העז (או הגדי שלה) למען זבח.
המדינות הערביות והמוסלמיות ששיגרו השבוע מסרים לירושלים נשמעו בערך כך: הבנו שיש מתפרעים ואיסלמיסטים של חמאס ודומיו שמנסים להדליק את ירושלים. אתם יודעים שאנחנו מתעבים ושונאים אותם יותר מכם, והם מאיימים על שלטוננו. אבל למה אתם משחקים לידיהם ומאפשרים עלייה של יהודים להר?
יש לנו בית משפט, משיבים הישראלים, ויש זכות לכולם לעלות. אך כפי שאתם יודעים, מדובר בתופעת שוליים רועשת ביהדות. הרבנות הראשית וגדולי הרבנים בכלל אוסרים זאת.
ולמה אתם פורצים להר הבית עם הכוחות שלכם, וכל כך מהר, היה משיב הגורם הערבי. בשלב הזה בשיחה, הנציג הישראלי היה מציין את יידויי האבנים לעבר מתפללים בדרכם אל הכותל וירי הזיקוקים, ומזכיר (בתקיפות, ממה ששמעתי) שגם ליהודים יש חג, וזכות להתפלל, וכי הזכות הזו תישמר – בכל מחיר.
מאה אחוז, היה משיב לו הירדני/האמירתי/הטורקי וכו'. אבל מדוע יוצאות תמונות של שוטרים שלכם מכים אב מול בנו? או תוקפים אישה תוך כדי ריצה? התמונות האלה משגעות את הציבור שלנו.
הישראלים היו מסבירים, באריכות, כל תקרית. קחו לדוגמה את שיחתו של נשיא טורקיה ארדואן עם הנשיא הרצוג. היא הייתה ארוכה, מלאה בפרטים. ארדואן לא התקשר כדי "לנזוף", אלא כדי לשוחח; הוא הקפיד לאחר מכן לדבר על "לבו שנשבר" מול "ההתקפות". על הטונים האנטישמיים למיניהם הוא ויתר הפעם. הנשיא הישראלי הוא דיפלומט מיומן מאוד, והדיאלוג סימן את כוונתה של אנקרה לא לשבור את הכלים ־ בינתיים. ציר אחר, רגיש וחלוש יותר, הוא ירדן. בירושלים מעריכים שהמלך עבדאללה כה חושש למעמדו, שהוא רץ להתייצב בראש התוקפים את ישראל ־ שמא יאשימו אותו בממלכה שהוא משת"פ. הוא מעדיף להיות ראש לשועלים, מאשר שהשועלים יטרפו אותו.
הציר הנוסף, כמובן, הוא הפוליטיקה הפנים־ישראלית. האם ארגוני הימין שהחליטו על צעדת הדגלים, זו שהייתה אמורה להתרחש אחרי ששורות אלה נכתבות, אינם יודעים שככל שהאלימות תהיה רבה יותר, כך גדל הסיכוי לנפילת הממשלה? אני מרשה לעצמי להניח שהם יודעים בהחלט. זוהי הבן גביריזציה של חלקים גדולים בימין הישראלי. הפרובוקציה איננה רק כלי להמחשת זכות; הפרובוקציה הפכה לתכלית.
המצע של לה פן מגלה שלמרות הצהרותיה המרוככות, היא עדיין מחויבת לריסוק האיחוד האירופי
בביוגרפיה שלה, מספרת מארין לה פן על הרגע שבו הפכה למסוכנת. ההורים של חבריה לבית הספר לא רצו שילדיהם יתראו איתה, כי חששו לחייהם. שמא ייפגעו בטעות מכדורי מתנקש או ממטען נפץ שיכוונו אליה ואל אביה. זה קרה אחרי הניסיון הדרמטי לחסל את כל משפחתה.
לה פן הייתה בת שמונה וכמה חודשים כאשר פיצוץ קרע את דירתם. זה היה ב־1976, ביום הראשון של נובמבר. המטען הופעל בלילה ולכן ההנחה היא שהתוקפים - שזהותם לא נחשפה עד היום - רצו במות המשפחה כולה. כמה קילוגרמים של חומר נפץ תקני הוטמנו בבניין הדירות, שחלק מחזיתו קרס אל תוך הרחוב. לה פן עצמה מספרת בביוגרפיה שלה כיצד היא ואחיותיה, בתוך ההריסות, אחזו ידיים, בוכות והמומות, מתפללות, שומעות מתוך החשיכה את הקול של אביהן הידוע לשמצה (אני מוסיף ידוע לשמצה, לא לה פן) צועק להן - "בנות, אתן בחיים?!". המפלגה הימנית-קיצונית שהקים, החזית הלאומית, הייתה רק בת כמה שנים, וכבר בעיצומו של סקנדל אנטישמי - לפחות אחד. בטלוויזיה, לאחר מכן, נראית ילדה בלונדינית צעירה, מלאכית, לבושה באורח דתי ושמרני, על ברכי אביה ז'אן מארי. הפיצוץ היה כה עז, שהוא העיף תינוק מדירת השכנים; לפי דיווחי התקשורת הצרפתית הוא צנח כמה קומות ונבלם בידי ענפי עץ, וכך ניצל.
כך נחשפה הילדה לה פן לפוליטיקה בפעם הראשונה: בפיצוץ חומר נפץ תקני אצלה בבית, בניסיון רצח; כזה שרבים בפוליטיקה הצרפתית, גם אם לא גיבו, "היו יכולים להבין". זו הייתה חניכתה אל תוך החיים הציבוריים: באלימות.
ברביעי היה אמור להתקיים העימות הטלוויזיוני המכריע בין נשיא צרפת עמנואל מקרון ובין לה פן. תוצאותיו יכולות להיות גורליות. הייתי לפני חמש שנים בפריז כאשר לה פן התמודדה מול מקרון הצעיר, והיו אלה הביצועים שלה בעימות שאיפסו את סיכוייה לחלוטין. יועציה, סיפר השבוע העיתון "לה מונד", ביקשו ממנה לגלות איפוק. להימנע מפרובוקציות ובעיקר מכעס, תו ההיכר המשפחתי. יש הרי סרטונים של אביה ז'אן מארי מקלל אנשים, מנסה לרדוף אחריהם; וזה עוד בלי להזכיר את הרשעתו על זילות זכר השואה ("תאי הגזים היו פרט שולי בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה"). האם זה הרבה לבקש מלה פן, שהתנתקה מאביה לכאורה, להתנהג בצורה קרירה, רציונלית? היועצים, חלקם שרידים של המפלגה הגוליסטית (ע"ש הגנרל דה גול), חשבו שהיא מסוגלת לכך. הם ביקשו ממנה לשחק את תפקיד אם האומה וגם, וזה ציטוט, "ליצור ארוטיזציה של העימות".
רק בצרפת מדברים ככה על עימות פוליטי בטלוויזיה.
בכל אופן, לה פן נכשלה. כאשר המצלמות נדלקו, היא החלה לחפש תשובות בקלסרים על השולחן, מבולבלת וכועסת. מקרון הציג אותה מיד כ"יורשת" של הימין הקיצוני הצרפתי. "לה מונד" כתב השבוע שהיא איבדה בעימות ההוא 30 אלף קולות בכל דקה. העימות נמשך שעתיים וחצי.
במשך עשרות שנים מנסה משפחת לה פן לכבוש את ארמון האליזה, ובכך לחולל את המהפך המשמעותי ביותר בפוליטיקה האירופית מאז מלחמת העולם. הברקזיט היה אירוע מפתח, ששינה ושיבש את האיחוד האירופי; אך האיחוד איננו פרויקט בריטי, ומעולם לא היה. הציבור הבריטי חש תמיד מידה של ניכור כלפי האיחוד, והביע סקפטיות אדירה כלפי סמליו, ובראשם מטבע היורו המשותף. החלטת הפרישה הבריטית שהיממה את העולם (והקדימה בכמה חודשים את ניצחון טראמפ בבחירות בארה"ב) זיעזעה את האיחוד אך לא יכולה הייתה להרוס אותו. לא רק שהוא שרד - סקרים לאחר שהבריטים פרשו המחישו שהוא אף נהיה פופולרי יותר.
ניצחון של לה פן הוא עניין אחר לגמרי. האיחוד כולו ניתן לתמצות בארבע מילים: הברית בין גרמניה לצרפת. הפרנקו-גרמנים, אלה שהקיזו את דמם בשתי מלחמות עולם ומלחמות אין־ספור לפני כן, אלה שלמדו לשנוא ולהרוג עבור חבל אלזס-לוריין ואלף נושאים אחרים, הם אלה שהחליטו לקשור את גורלם יחד. לכאורה, לנצח.
לא אם זה תלוי במארין לה פן. נכון, ניסיונותיה להרחיק את עצמה ממורשת אביה, הקיצוני, כללו את שינוי שם המפלגה. ועוד לפני כן - ריב משפחתי ענק ובמהלכו אביה אמר עליה שהיא רוצה שהוא "ימות, אבל לא כדאי לה לחשוב שאני אשתף פעולה עם זה". לאחרונה, היא שלפה קלף מכריע והודיעה על נטישת האג'נדה הידועה ביותר שלה - הפרישה מהאיחוד האירופי. זה ניסיון יוצא דופן להתמרכז ולמצוא תמיכה בקרב מצביעי ימין מתונים. לדברי לה פן, צרפת בהנהגתה תישאר באיחוד. זו מהפכה עבורה ועבור תומכיה: הרי זה גוף שהיא מגדפת ומבזה כבר 20 שנה לפחות.
ואולם עיון מעמיק במצע שלה - בצרפת יש עדיין מצע, זו לא מילה גסה - מגלה את האמת. המדיניות שהיא מציעה, מהגירה ועד ל"שיתוף פעולה" אסטרטגי עם רוסיה של פוטין, ממחיש באורח העמוק ביותר את מחויבותה לריסוק האיחוד. אם לא בצורה רשמית, אז בכל הדרכים האחרות. ניצחון של לה פן יקרב את הפרויקט האירופי לסופו; מפלגתה, יש להזכיר, עדיין מחזירה כסף לבנק רוסי מסתורי שהלווה לה לצורכי בחירות. פוטין היה (וכנראה נותר) מודל אישי עבורה.
שוחחתי השבוע עם ד"ר ספי הנדלר מאוניברסיטת תל-אביב, מי ששימש במשך שנים רבות שליח "ידיעות אחרונות" בפריז. הנדלר הוא מומחה לרנסנס ולברוק האיטלקי; תפסתי אותו בפירנצה, נשמע מוטרד. הוא מביט במספרים, והם מלמדים שאחרי הסיבוב הראשון יש רוב של 52 אחוז, ימין קשה ושמאל קשה גם יחד, שרוצים לדבריו "במועמד שיפרק את השיטה הקיימת ולא רק יביא לשינוי פוליטי במסגרת כללי המשחק של הרפובליקה החמישית". יש פה גם עניין של תקדים: שוב ושוב נזרקו הנשיאים הצרפתים אחרי כהונה אחת. אלא אם קראו להם מיטראן, או שיראק.
ולה פן? בה זלזלו. הרי ז'אן מארי, אביה, אמר בעצמו "היא אני, עם שדיים!". עם האב, גס הרוח והפזיז, פריז ידעה להתמודד. שאלתי את הנדלר במה טעתה האליטה הצרפתית לגבי לה פן. "המחשבה שהשמאל לא יעז להעלות אותה לשלטון שגויה מהיסוד. כבר כשהשמאל התבקש להצביע עבור שיראק מול לה פן האב ב-2002 היו חיבוטי נפש, והסיסמה הייתה ללכת להצביע 'עם כפפות'. אבל להצביע". הפעם, הוא אומר, זה לא בהכרח יעבוד. "מצביעי מלנשון, שהם המפתח לניצחון, לא רק שלא ששים להצביע למקרון אלא שוקלים ברצינות הצבעה ללה פן. לכן מקרון נאלץ לשבור שמאלה". בשבירה הזו, אני מוסיף, הנשיא הצרפתי עשוי לאבד את מצביעי המרכז שלו. הטקטיקה שלו היא אותה אחת ששימשה את כל מי שבלם את לה פן ואת אביה במשך עשרות שנים: לזעוק שהפשיסטים בשער. להתחנן שהמצביעים הליברלים (ובעיקר השמאלנים שמתעבים את מקרון) יסתמו את האף ויתגייסו.
השבוע פירסם האליזה תמונה יוצאת דופן של מקרון; יושב על ספה, נראה משוחרר ומאושר, עם חולצה לבנה פתוחה החושפת חזה שעיר. רחוקה מאוד מדימוי המלך הנבחר של נשיא צרפת, ודומה בהרבה לגבר צרפתי המשתזף בבית קפה על החוף בנתניה. התמונה הפכה בקלות לדיון ציבורי ואופנתי, מ"הטיימס" ועד ל"ליברסיון". מקרון, שגם טרח והתייחס לתמונה, לכאורה מהרהר בכך שאישר לפרסמה, למעשה מעורר את הדיון על מיצג של נשיא עממי, גברי, כזה המדגיש "ערכים צרפתיים מסורתיים", לדברי כמה פרשנים.
נסתרות דרכיו של הגעוואלד על הרפובליקה החמישית.
ציטוט
"יש ניסיון לנצל את המצב סביב אוקראינה כדי לנסות להסיט את תשומת הלב של הקהילה הבינלאומית מאחד הסכסוכים הממושכים והלא־פתורים - הסכסוך הישראלי פלסטיני"
(אחרי שישראל גינתה את פשעי המלחמה, משרד החוץ הרוסי מודיע על סיום הרומן בין ירושלים למוסקבה סביב אוקראינה)
