"ללוחמי האש קוראים סתם ככה לוחמים? כי כאשר הם מתים מתייחסים אליהם כמו אל אנשים רגילים. תיימור היה צריך להיקבר בחלקה צבאית. הוא נהרג במהלך פעילות מבצעית בניסיון להציל חיים". כך אומרת בכאב פאדיה קבלאן מבית ג'אן, אלמנתו של תיימור קבלאן שמת ביום רביעי בכיבוי שריפה גדולה בצפת. "הוא סיכן את חייו בכל משמרת", מוסיפה פאדיה, "דאגתי לו, פחדתי עליו, ועכשיו כואב לי היחס אליו".
הלוויתו של לוחם האש תיימור קבלאן
קבלאן, בן 36 במותו, שירת בכיבוי אש יותר משבע שנים. לפני כן היה קצין בצה"ל והשתחרר בדרגת סרן. אחרי המקרה הטרגי בשבוע שעבר, מעלים בני משפחתו את נושא ההכרה. מדוע, הם שואלים, לא מכירים בלוחמי האש אחרי מותם כחללים.
הדרישה להכיר בלוחמי אש שנהרגו בפעילות מבצעית כחללים, בדומה לחללי מערכות ישראל, עלתה לתודעה הציבורית בעקבות אסון הכרמל, אז נספו שני כבאים, דני חייט ואורי סמנדייב, ונער מתנדב בצופי אש, אלעד ריבן. בניגוד לנספים האחרים בשריפה, אנשי שירות בתי הסוהר והשוטרים, לא הוכרו הכבאים כחללים ונקברו בבתי עלמין אזרחיים ולא בבתי עלמין צבאיים.
ארגון יד לבנים הביע אז התנגדות ליוזמה. מאז צורף מערך הכבאות למשרד לביטחון הפנים והדרישה חוזרת ועולה בכל פעם שכבאי נהרג במהלך ביצוע תפקידו.
"נתן את הכול"
"תיימור החליט להפוך ללוחם אש משום שאהב לעזור לאנשים", מספרת האלמנה פאדיה, "הוא נתן הכול עבור אחרים. זו הייתה המהות שלו. הוא לא סיפר לי הרבה על החוויות הקשות שעבר בעבודה. לפעמים היה רק אומר: 'ראיתי דברים קשים'. הוא לא שיתף בפרטים, לקח ללב. רק אחרי מותו חברים סיפרו לי באילו פעולות השתתף וכמה חיים הציל. בכלל, הוא לא אהב לספר על עצמו. גם כשהיה חולה ועבר טיפולים, מעט אנשים ידעו על כך".
בשנת 2015 חלה קבלאן בלוקמיה ועבר טיפולים קשים. לאחר תקופה ממושכת הוא החלים וקיבל אישור מרופא תעסוקתי לחזור לעבודה, בתחנת צפת. בשבוע שעבר יצא עם צוותו כדי לטפל בשריפת קוצים גדולה ליד מכללת צפת. במהלך פעולות הכיבוי הוא חש ברע וישב לנוח. לאחר מכן חזר לפעילות, אולם בשלב מסוים נותק עימו הקשר. חבריו מצאו אותו מוטל על הרצפה. הם ביצעו בו פעולות החייאה עד הגעתה של ניידת מד"א. תיימור הובהל לבית החולים זיו בעיר, שם נאלצו הרופאים לקבוע את מותו.
"הייתי הראשון מבין בני המשפחה להגיע לבית החולים, והוא כבר היה ללא רוח חיים", מספר האח פאיז, איש קבע בגדוד תותחנים. "כשהרמתי את הסדין כדי לזהות אותו, עדיין היה שם החיוך המוכר שלו, אותו חיוך עדין".
גם פאיז מבקש שהמדינה תכיר באחיו: "אני איש צבא כבר 25 שנה. תאמין לי, העבודה שלו הייתה יותר קשה מעבודה של חייל או של שוטר. זה סיכון חיים, יום-יום ושעה-שעה. משטרה, שב"ס וכיבוי אש, כולם שייכים למשרד לביטחון הפנים. יש להם את אותו גג. למה אין את אותה הכרה?".
תמיד מוכן לעזור
תיימור הותיר אחריו את האישה פאדיה ושלושה ילדים, וסים (בן 12), חלא (בת 7) ותיא (בת 3), את ההורים נוואף ועפיפה ושישה אחים ושלוש אחיות. הלווייתו התקיימה בבית העלמין בבית ג'ן ביום חמישי בהשתתפות השר לביטחון הפנים עמר בר-לב, נציגי שירותי הכבאות וכמובן משפחתו וחבריו. במשפחה פנו לבר-לב בבקשה להכיר בתיימור כחלל מערכות ישראל ולהעביר את גופתו מהחלקה האזרחית לבית העלמין הצבאי ביישוב.
3 צפייה בגלריה
"דאגתי לו, פחדתי עליו, ועכשיו כואב לי היחס אליו". פאדיה עם ילדיה וסים (משמאל) ותיא
(צילום: גיל נחושתן)
בר-לב אמר בהספד: "כמפקדים ולוחמים, אחד הסיכונים שאנו רואים לנגד עינינו הוא אובדן, בגוף ובנפש. תיימור הוא דוגמה ומופת לכל לוחם אש ולכל אדם. באומץ רב ובחוסן נפשי אדיר הוא התייצב מול השריפה הנוראית, וחירף נפשו לטובת הצלת חיים של אחרים".
רבים מבני משפחתו של תיימור משרתים בכוחות הביטחון. אביו שירת במג"ב, אחיו היה קצין בחיל האוויר ואח נוסף משרת כאיש קבע בתותחנים. בנו הבכור, וסים, כבר הודיע שהוא מעוניין ללכת בדרכו של אביו ולהיות בעתיד לוחם אש. גם הוא סיפר על הדרך שבה סייע אביו לאנשים, על מקרה שבו הגיש טיפול רפואי. "אדם אחד ביקש ממני את הטלפון כדי להזעיק סיוע, ואני קראתי לאבא", הוא סיפר, "אבא טיפל בו, הזמין אמבולנס ודאג לו עד שפינו אותו לבית החולים".
בני המשפחה מספרים עד כמה תיימור היה מסופק בעבודתו. "הוא אהב את החברים בתחנה, והם אהבו אותו", פאדיה אומרת, "הוא תמיד היה צוחק איתם ומספר בדיחות. איפה שהיה, תמיד הייתה אווירה טובה".
3 צפייה בגלריה
"תיימור הוא דוגמה ומופת לכל לוחם אש ולכל אדם". השר בר-לב בהלווית קבלאן בבית ג'אן
(צילום: דוברות כבאות והצלה מחוז צפון)
האלמנה מספרת גם על ההקרבה של לוחמי האש: "במשך 24 שעות של משמרת הם בפעולה או בכוננות. גם אם הם ישנים בתחנה, צלצול אחד בפעמון מקפיץ אותם מהמיטה. זו טעות איומה שהם לא מוכרים כחללים ונקברים בבית עלמין אזרחי".
האח פאיז מספר שבימי האבל הגיעו לביתם אנשים שתיימור סייע להם בסתר. "כשהתחילה הקורונה והיה צריך לעבור ללמידה מרחוק, הוא תרם מחשבים ומצלמות לילדים ממשפחות מעוטות יכולת ביישוב", הוא אומר, "הוא גם רכש גלאי עשן והתנדב להתקין אותם בבתי קשישים, על חשבונו ובזמנו הפנוי. גדלנו בבית של ערכים, של אהבת המולדת ואהבת האדם. לאחר שהשתחרר מהצבא היה יכול לבחור מקצוע אחר, פחות מסוכן, אבל רצה להציל חיים".
ההספד המרגש
בני המשפחה נמצאים בשעות היום בביתו של תיימור, הצמוד לבית ההורים. אחר הצהריים יושבים כולם בבית העם, שם הם מקבלים את מאות המנחמים המגיעים מכל יישובי הדרוזים בגליל ובכרמל. בחצר הבית ממוקם שולחן סנוקר גדול, אחד התחביבים של תיימור. "הוא היה אלוף בסנוקר, וגם במשחקי פיפ"א בפלייסטיישן", אומר פאיז, "תמיד היה מנצח את החברים שלו, צוחק וקורא להם להתאמן כדי שיהיו טובים כמוהו".
אחד החברים של תיימור לצוות בתחנת הכיבוי בצפת הוא רונן. בסוף השבוע הוא פירסם פוסט מרגש לזכרו. "אחי היקר", כתב, "צחקנו על המוות רק כמה דקות לפני האסון. לעולם לא אשכח את מילותיך האחרונות, איזו משמעות מצמררת יש למילים שלך עכשיו. אומרים שהנפש יודעת שהגיע הזמן. חבר יקר, אח בנפש, זכיתי להכיר אותך. זכיתי לעבוד איתך. זכיתי ללמוד ממך. זכיתי לראות את החיוך המיוחד שלך. אף פעם לא התלוננת. תמיד ראית רק את הטוב בכל דבר. איש משפחה, כבאי, מלח הארץ. אני מסרב להאמין, זה לא נתפס שיצאנו שנינו לאירוע וחזרתי לבד. אני מרגיש בחלום רע ורוצה רק להתעורר מהסיוט הזה ולראות אותך צוחק שוב. לנצח אחי אזכור אותך".
