מדובר בשתי דמויות פוליטיות שעברו טרנספורמציה קשה לעיכול, כל אחד מול המחנה שלו: גנץ, כשנכנס לממשלת החילופים של בנימין נתניהו, חרף הצהרותיו ונגד עמדת רוב בוחריו, וספג מהם השמצות וגידופים ללא הרף. אחריו היה זה בנט, שהקים את ממשלת "השינוי" בשיתוף רע"מ ומרצ - אירוע שמבחינת רבים מבוחריו היה בבחינת מדע בדיוני, וסופג מאז גם הוא מבול של השמצות שנמשכות יום יום, שעה שעה, גם ברגעים אלה.
שניהם הפגינו, בשתי תחנות זמן שונות, גמישות גדולה ואימצו מודלים שנויים במחלוקת שהמטרה הרשמית שלהם הייתה מניעת כאוס (כלומר, מערכת בחירות נוספת), אבל בפועל היוו עבורם מקפצה פוליטית. מודל הממשלה הפריטטית ומעמד ראש הממשלה החליפי שבהם התנסה גנץ, השתמרו גם בממשלת בנט-לפיד. בשני המקרים היה לכך מחיר: הרכב קואליציוני מפולג ורב-תככים, חוק נורבגי מורחב בהתאם לצרכים המיוחדים, וממשלה מנופחת לכיבוי שריפות קואליציוניות פוטנציאליות.
נתניהו על אורבך: "עשה את המעשה הנכון"
(מתוך טלגרם)
ויש עוד קווים מקבילים בין השניים. היה דמיון מעורר השתאות בין הלשכות של גנץ ובנט בתחילת דרכן וסביב אירועי הקמת שתי הממשלות האחרונות: סביבה מסוכסכת, מאבקי אגו בלתי פוסקים ושליפת חרבות על בסיס קבוע. בשני המקרים, הכוורות של הקרובים ביותר לראש הממשלה בנט ולראש הממשלה החליפי דאז גנץ לא השכילו להבין שהן עצמן לא הסיפור, אלא הבוס שמעליהן.
השיא היה חלחול עמוק ושיטתי מהלשכות מטה, אל תוך הסיעות של שני היו"רים, שהושפעו מהמתרחש מלמעלה. וכמו שנטשו אז את גנץ, שאיבד כמעט מחצית מסיעתו בפרישות ומעברים למפלגות אחרות, כך נוטשים בשנה האחרונה גם את בנט.
הן גנץ והן בנט הובילו בתחילה את המפלגות שלהם למטרה מאוד ספציפית ואז זנחו אותה. גנץ הקים את כחול לבן כאלטרנטיבה שמטרתה להחליף את נתניהו ובסוף חבר אליו, ואילו בנט הקים סיעה שתהווה רשת ביטחון מימין לליכוד, ובסוף בנה קואליציה שהשמאל התמקם בה על חשבון הליכוד והחרדים.
בשני המקרים, שינוי המטרה הוביל להיחלשות פוליטית בסקרים ונטישות מבפנים תדלקו את הבוז הכללי כלפיהם. בשני המקרים, הצד שלהם נשבר ראשון: ליל החניונים של אסף זמיר, מיקי חיימוביץ' ורם שפע היה זה שהפיל את ממשלת החילופים הראשונה. הפעם, עמיחי שיקלי, עידית סילמן וניר אורבך עושים את זה לבנט.
אלא שייתכן שיש כאן לקח ממקרה כחול לבן: מתוך המקום הנמוך שאליו הידרדר גנץ אחרי פירוק ממשלת החילופים עם נתניהו, דווקא אז, משהו השתחרר פתאום. הוא נשאר עם סיעה קטנה אבל מהודקת, צוות קטן שלמד לעבוד והחל פתאום לפרוח. בבחירות האחרונות הוא הפתיע עם מספר מנדטים שאיש לא חזה לו, ובבחירות הבאות הוא כבר צפוי להיות אחד השחקנים החשובים, המעניינים והבלתי צפויים. אולי אפילו לשון מאזניים.
וכאן עולה השאלה המתבקשת: האם הדמיון ביניהם יימשך? האם גם בנט, כמו גנץ לפניו, יהפוך לציפור פוליטית חופשייה, משוחרר מכבלי הבייס הקשוח שפעם ליווה אותו, ויביא הישגים בהתאם? או שהתוצאה תהיה שונה בתכלית? כלומר, הסוף.
