הלב המרוסק שלנו התנפץ כבר לחלקיקים בלתי נראים אחרי ההודעה על דולב. איך חדרי הלב יכולים להתמלא בכל כך הרבה כאב, עלבון, זעם ושכול? הכל מרגיש חנוק. כבר ממש אי אפשר לנשום.
כשהגעתי להורים אחר הצהרים הבנתי שאח שלי נסע לניר עוז לחפור עם הטרקטור את הקבר להלויה מחר. הלב שלי התמלא שוב בדאגה לכל משפחת השכול הרחבה שלנו. איך נצליח להיפרד מדולב? אבל אז התחילו להגיע הטלפונים, ולא הצלחתי להבין על מה לחשוב קודם – על ההלוויה, או על כל הקברים שעוד יפערו בבטן אדמת הנגב המערבי. השורות בבתי הקברות בכל רחבי הארץ מתמלאות בקצב לא הגיוני - ילדים, צעירים, הורים וזקני הדור מתים בערבוביה בלי שום סדר דורי הגיוני.
הטלפון הראשון היה מרותם קופר. מאז מיזם התרופות האזרחי שלנו התקרבנו מאוד. התפלאתי שהוא התקשר, כי הרי ממש לפני כמה שעות שוחחנו ומיררתי לו בבכי. מעבר לקו רעד הפעם הקול שלו. הבנתי. אבל מיאנתי להאמין. ניסיתי לשאול אולי בכל זאת עוד יש סיכוי. הבנתי שלא. אחר כך, במהירות שיא, מכל הכיוונים, הגיעו שאר הודעות המוות.
אינני אדם שצועק. אבל כולי זועקת. אנני מבינה כיצד מדינת ישראל לא מבחינה שהאדמה שעליה אנו מתהלכים פוערת את פיה ומאיימת לבלוע אותנו חיים. אחרי שואה שנכפתה עלינו על ידי שטנים, כזו שלא יכולנו לדמיין כמותה גם בחלום הבלהות הגרוע מכולם, עשינו באופן עקבי את כל השגיאות האפשריות. ספגנו מכה קשה בשל חטא הגאווה, ועדיין לא למדנו לנהוג, לחשוב ולפעול מתוך ענווה ומחשבה תחילה. ההפקרות הזו הובילה, במקום לחרטה ותיקון - לבגידה. אומה שאינה חפצת חיים לא תוכל להתקיים בתוך מציאות מזרח תיכונית שאינה חפצה ביקרה.
במדינה שבה נבחרי הציבור אינם עושים את מלאכתם, על הציבור להשמיע את קולו - למען ישמעו נבחריו ויתעוררו
על מדינת ישראל להתעורר, כי כבר עכשיו מאוחר מדי. שיידע כל אזרח ישראלי, ללא הבדל גזע מין או דת, שדם החטופים שנחטפו בחיים ונרצחו, ודמם של אלו שנרצחו ונחטפו כחללים - על ידינו. במדינה שבה נבחרי הציבור אינם עושים את מלאכתם, על הציבור להשמיע את קולו - למען ישמעו נבחריו ויתעוררו.
שהרי, את מי אנו קוברים אל מעמקי הבריאה? מי הם אותם חללים ונרצחים שאנו קוברים? אלו הם אנשי ארץ ישראל שעליה חלמו אבותנו. אלו הם המייסדים שחרפו נפשם כדי שלנו יהיה בית. אלו הם בוני ומגיני האור. אלו הם מיטב הנוער שוחר שמחת החיים שלנו. הם ארץ ישראל היפה. הם אזרחים תורמים ופעילים. הם האדמה. הם החיים. הם השומרים עלינו. הם התרבות. הם ההיסטוריה. הם הביטחון שלנו. הם הטכנולוגיה. הם המדע. הם החופש. הם החקלאות שתציל אותנו בימי רעב. הם העבר, ההווה והעתיד של מדינת ישראל.
אנחנו קוברים במו ידינו את העתיד שלנו במזוכיזם שלא ייאמן. נקמה, חתרנות, אנוכיות ואובדן ערכים מתפשטים בקרבנו ומציתים כל חלקה טובה. ולמה? ולמען מה?
על מדינת ישראל להתעורר ולחזור לערכי המוסר שהביאו להקמתה. עלינו להתכנס בענווה ולחשוב היטב על משמעות הפתגמים "ואהבת לרעך כמוך" ו"המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". לחשוב על אנשים כמו גדי מוזס, הדוד היקר שלי.
מדינה חפצת חיים היא מדינה מתוקנת. פורחת. משגשגת. חזקה ובטוחה. המוות והבגידה עוד יהדהדו דורות רבים – ועלינו לזכור שעל כולנו להיות מעורבים, מפני שאם נשאיר את התיקון בידי אלו שאינם חפצי חיים לא נוכל לצמוח מחדש.
