"אי צדק במקום כלשהו הוא איום על הצדק בכל מקום" - מרטין לותר קינג
מנקודת הראות שלו, טראמפ נתן לישראל מתנות שוות זהב, ומה שקיבל בחזרה, בתחום שהיה לו כה חשוב הצבעת היהודים בארצות הברית עבורו היה כפיות טובה.
טראמפ ציפה שאחרי שהוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן, כפי שרצה ראש הממשלה נתניהו, הכיר בירושלים כבירת ישראל, מה ששום נשיא לפניו לא עשה, ואף הכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן, היהודים יהיו אסירי תודה ויתנו לו את מה שהוא כל כך רצה: את קולותיהם. אבל מניתוחי ההצבעה ב 2020 אפשר לומר באופן כמעט ודאי, כי היהודים הם שלקחו ממנו את הנשיאות ולא אִפשרו לו קדנציה שנייה, לה הוא שאף בכל מאודו. כך, למשל, במדינת המפתח פנסילבניה חיים כ 430 אלף יהודים, שהם 2.3% מאוכלוסיית המדינה. כ 280 אלף מהם מתגוררים בפילדלפיה ובפרבריה; כ 70 אלף בפיטסבורג. ניתוח ההצבעה בפנסילבניה מעלה כי קרוב ל 80% מן היהודים שהצביעו בערים אלה נתנו את קולם לג'ו ביידן. בסך הכול הצביעו בעד ביידן 3,458,229 איש, ואילו בעד טראמפ 3,377,674, כלומר הפרש של 80,555 קולות בלבד, 1.16% מכלל המצביעים. מכאן עולה באופן ברור שההצבעה המאסיבית של היהודים בשתי ערים אלה לביידן הכריעה את הכף לטובתו של המועמד הדמוקרטי. כך היה גם במדינות מפתח אחרות מישיגן וג'ורג'יה, שבהן הצביעו רבבות היהודים בערים הגדולות, דטרויט ואטלנטה, באופן מאסיבי עבור ג'ו ביידן.
אין זו הפעם הראשונה שבה לקול היהודי היתה משמעות גדולה ותפקיד לא מבוטל בבחירות לנשיאות ארצות הברית, אולם דומה שהפעם ההשפעה היתה בולטת יותר מתמיד.
היהודים מהווים בסך הכול כשני אחוזים מהאוכלוסייה בארצות הברית, אבל כוחם הפוליטי גדול בהרבה משיעורם באוכלוסייה, וזאת משתי סיבות: ראשית, שיעור ההצבעה שלהם גבוה בהרבה משל האוכלוסייה הכללית, ושנית הם משחקים על המגרש הפוליטי בזכות תרומותיהם הנדיבות למפלגות.
באופן מסורתי, היהודים מצביעים עבור מועמד דמוקרטי. מעולם לא זכה מועמד רפובליקני ברוב הקולות של יהודי ארצות הברית. ההישג הטוב ביותר של מועמד רפובליקני לנשיאות הושג ב-1980 על ידי רונלד רייגן, שזכה ב 39% מקולות היהודים, שבחלקם כעסו על הלחצים הקשים שהפעיל קודמו של רייגן, ג'ימי קרטר, על ראש הממשלה מנחם בגין במטרה להגיע להסכם השלום עם מצרים, ועל שגרירו של קרטר לאו"ם, אנדרו יאנג, שהיה הדיפלומט האמריקאי הבכיר שנפגש עם נציג של אש"ף. אולם כבר בבחירות הבאות, ב 1984, ירד שיעור היהודים שהצביעו בעד רייגן ל 31%. גם המועמד הרפובליקני שקדם לטראמפ, מיט רומני ב-2012, קיבל רק 31% מקולות היהודים, למרות מאמצים גדולים שעשה למענו ראש הממשלה נתניהו, שגם אירח אותו בירושלים זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות, כאשר רומני התמודד מול אובמה.
כבר בקמפיין הראשון שלו לנשיאות, ב 2016, ניסה טראמפ לשנות מגמה זו, ואמר בישיבות עם האסטרטגים שלו, שהוא מתכוון להשיג "Jexodus", חיבור של המילים Jew (יהודי) ו Exodus (יציאה), כלומר יציאה של היהודים מהמפלגה הדמוקרטית אל המפלגה הרפובליקנית. הוא התגאה בחתנו היהודי, ג'ארד קושנר, ובחבריו היהודים הרבים, אותם קידם למשרות בכירות וקנה את נאמנותם, כמו עורכי הדין דיוויד פרידמן, ג'ייסון גרינבלט ומייק כהן. האחרון, שהיה פרקליטו האישי ואחד האנשים הקרובים אליו, בסופו של דבר "התהפך" עליו כזכור ומסר חומרים מרשיעים נגדו לסוכני ה FBI, בתמורה להקלה בעונשו על עבירות מיסים וחוק מימון הבחירות. כהן טען כי החליט לצאת נגד מעסיקו אחרי שאביו, ניצול שואה, אמר לו, "בני היקר, לא שרדתי את אימת מחנות הנאצים כדי לראות את הבן שלי משרת נשיא גזען ואנטישמי".
בכל הזדמנות בה נפגש עם מצביעים יהודים טרח טראמפ להזכיר כי בתו איוואנקה התגיירה לפני נישואיה לג'ארד קושנר, כך שהוא סב לנכדים יהודים. הוא היה בטוח שזה יעלה את מניותיו, אלא שעל מרבית היהודים זה כלל לא הותיר רושם. גם ב 2016 קיבלה הילארי קלינטון למעלה מ 70% מקולות היהודים, כמו אובמה ב-2012. ובתום ארבע שנות כהונתו של טראמפ, כאשר ניסה להיבחר שנית, וחיזר אחרי הקול היהודי תוך כדי "משלוח מנות" לישראל, הוא לא הצליח לבצע את נדידת היהודים עליה חלם. הסיבות לכך רבות ומגוונות, ואחת הבולטות שבהן היא העצמת האנטישמיות בעידודו הפאסיבי של טראמפ, שהעדיף את התנועות הגזעניות שתמכו בו בהתלהבות על פני היהודים, ברובם ליברלים.
בשבת בבוקר, ה 27 באוקטובר 2018, נכנס רוברט באוורס, 46, חמוש ברובה סער ובשלושה אקדחים אל בית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, פנסילבניה, ופתח באש אוטומטית על המתפללים, רובם מבוגרים עטויי טליתות. 11 מתפללים נהרגו, 6 נפצעו. ימים ספורים לפני שיצא לבצע את הטבח, אותו תכנן היטב, פרסם באוורס ברשתות החברתיות פוסטים אנטישמיים נגד מהגרים יהודים. בפוסט האחרון שלו, נגד סוכנות סיוע למהגרים יהודים, שהועלה לרשת שעות ספורות לפני הטבח, הוא כתב: "הם מביאים פולשים להרוג את אנשינו. אני לא יכול לראות את האנשים שלי נטבחים. לכו תזדיינו, אני נכנס פנימה". אחרי שנעצר אמר בחקירתו כי אינו תומך בטראמפ, "משום שטראמפ לא עושה מספיק למען האנטישמים".
טראמפ, כמובן, לא אחז ברובה שטבח במתפללים בפיטסבורג. אבל הוא כן מילא תפקיד מכריע ביצירת האווירה המאיימת על החברה האמריקאית. למילים יש כוח, וכאשר הן נוטפות רעל, מערבלות שנאה, דוחות את השונה והאחר, הן גם עלולות להרוג.
למען הסר ספק: טראמפ הוא לא אנטישמי. כמי שחף לחלוטין מאידיאולוגיה, השקפת עולם או ראייה היסטורית, אין לו כלים להבין את משמעות האנטישמיות. אבל מאז נבחר לנשיא, קבוצות הגזענים, לרבות האנטישמים שבהם, יצאו מהחורים והרימו את ראשם. לאחר אירוע הדריסה בשרלוטסוויל, וירג'יניה, באוגוסט 2017, כשנה בלבד לפני הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, התייחס טראמפ לגזענים ולניאו נאצים באותה טרמינולוגיה שבה התייחס למפגינים נגדם. בכך הוא למעשה נתן לגיטימציה לשינוי הטון.
וזה לא היה המקרה היחיד: בין תומכיו של טראמפ מצויות קבוצות גדולות הדוגלות ב"טוהר הגזע" וב"עליונות הלבנים", וכן קבוצות המשוכנעות שהיהודים באו לארצות הברית במטרה לנשל אותם, הלבנים "הטהורים", מרכושם, מאדמתם, מכל נכסיהם. ארגונים וקבוצות ניאו נאציות שהסתתרו בשוליים במשך זמן רב חזרו לחיים, יצאו מהמחתרת, והודיעו בגלוי, בקול גדול, על תמיכתם בטראמפ. הם קיבלו את בחירתו בשמחה רבה, והוא ידע כי הוא חייב להם.
כנשיא, טראמפ לא התנער מהם. הוא גם לא ממש גינה אותם, אלא מהפה ולחוץ. הוא לא מתח קו מפריד בינו לבינם. כשהקרקע בוערת, והעומד בראש הפירמידה ממשיך ללגלג מהבית הלבן על שונה, על אחר, על כל מי שלא דומה לו זה נגמר בדם.
וזה מה שקרה גם בפיטסבורג, בבית הכנסת. כאשר החברה האמריקאית, מצד אחד, שסועה ומפולגת יותר מאי פעם, ומצד שני יותר מ 300 מיליון כלי נשק מוחזקים על ידי אזרחים באין פיקוח, בהם אקדחים אוטומטיים, רובי סער ותת מקלעים הזמינים לכל רוכש, גם למעורערים בנפשם, גם לאלו המאיימים לעשות בהם שימוש באווירה כזאת, טבח כזה בבית הכנסת הוא בבחינת כרוניקה ידועה מראש.
טראמפ גינה את הטבח, כמובן. בהזדמנויות טראגיות הוא נוהג להניף את עלה התאנה: הרי הנכדים שלו יהודים, הוא מכבד את הדת היהודית ואת מדינת ישראל. לא סתם מכבד. הוא אוהב. הוא הרי העביר את השגרירות לירושלים. אלו מילים יפות שהיו שמורות לו לטרקלינים שבהם התהלך. את שפת הרחוב הבריונית הוא שמר לעצרות בחירות מקומיות, שם הוא הדליק את השטח בשנאה יוקדת.
טראמפ בנה לעצמו בועה של מציאות מדומיינת ועולם אלטרנטיבי. הוא בכלל היה סבור, כפי שאמר לאחר הטבח, כי אילו היה נשק למתפללים, הכול היה יכול להיות אחרת. אם זה היה תלוי בו, בתוך רצועות התפילין הוא היה רוצה לראות אקדח משתלשל ומחסנית. כלל לא עלה על דעתו, שבמדינה נורמלית, אזרחים אינם אמורים להיות צמודים לנשק אישי.
ארצות הברית מעולם לא היתה חצויה כמו בנקודת הזמן ההיא, ומעולם שני חצאיה לא היו כל כך עוינים זה לזה. חצי מהאמריקאים מביטים עם רצח בעיניים לעבר החצי השני. טראמפ יכול היה לומר מילים של פיוס וטיוח ככל שרצה, אבל הכאוס הזה שירת אותו היטב, וטראמפ ידע לעשות בו את מניפולציות האופל. הוא לא החזיק את הרובה שכוּוַן לראשי המתפללים, אבל הוא כן יצר את האווירה המאיימת. הוא הזין את השנאה.
שעה קלה לאחר הטבח בפיטסבורג, כבר הייתי במכונית מוושינגטון בדרך לזירה. המטרה היתה להגיע למקום עוד לפני ה"דדליין", כדי להספיק לכתוב לעיתון של יום המחרת. היגון והאימה עטפו את הכיכר המרכזית של פיטסבורג לשם הגיעו האבלים ההמומים, חלקם אנשי הקהילה היהודית, אבל לא רק. הייתי בהרבה זירות לאחר שהתבצע בהן טבח, רצח, או פיגוע. דממה כמו שהיתה אותו ערב בכיכר לא הכרתי.
באירועים מהסוג הזה, בדרך כלל האבל מוצא לו ביטוי בהפגנה, בצעקה, במחאה באוקטבות גבוהות ובקריאות שבר. בלילה ההוא דלקו הנרות בכיכר והפרחים הונחו בדומייה. המתכנסים, ברובם, היו נטולי מילים. דומה היה כי העבירו למקום את הקדושה שנגדעה בבית הכנסת בעת התפילה, וביקשו לגעת בה, לשמֵּר אותה, להתעטף בה לעוד רגע לפני שתבוא הזעקה על הנרצחים. הם עמדו שם כאילו המשיכו את תפילת הבוקר לפני שהרוצח נכנס לבית הכנסת בשכונה השלווה שלהם, לפני שהחל מרחץ הדמים.
בשולי הכיכר, במרחק מה מההתגודדות הגדולה, עמדו שתי נשים, חבוקות, וילדה קטנה עם נר דולק לידם. הדמעות זלגו מעיניהן. בהיסוס התקרבתי אליהן, עם מילים של ניחומים, ושאלתי בשקט אם הן היו בבית הכנסת בעת התפילה. הן לא היו. הן מתפללות בבית כנסת אחר בעיר. הצגתי תעודת עיתונאית וסיפרתי שאני כותבת לעיתון ישראלי. הן הסכימו לשתף אותי בתחושותיהן. "ידענו שזה יקרה, זה היה באוויר", אמרה לי המבוגרת מבין השתיים. "רבים בקהילה שלנו מורידים את הכיפות כשהם הולכים ברחוב. כשאנחנו נכנסות לסופרמרקט הכשר, אנחנו מביטות מעבר לכתף, קונות במהירות ומסתלקות מהמקום. כן, מאז שטראמפ נבחר. הוא מסית. הוא גזען. בריונות גזענית אינה נעצרת בקבוצה אחת. כשהוא נותן לגיטימציה, ולוּ עקיפה, לתנועות ניאו נאציות ולארגונים שדוגלים בעליונות הגזע הלבן, הוא מוציא לדרך את הפוגרום".
טראמפ לא יצא נגד השחורים באופן ישיר. הוא רק כינה אותם "אלו שבאו ממדינות מחראות" (Shithole countries). הוא לא יצא בגלוי נגד ההיספאנים, רק כינה את המהגרים "פושעים ואנסים". לא יצא בגלוי נגד יהודים, אבל קירב אליו ארגונים ניאו נאציים ותנועות מסוג QAnon, ואמר כי הוא אוהב את היהודים "כשהם מטפלים בכספים שלו", אמירה עם ניחוח אנטישמי מובהק.
ב 2019 נרשם גידול של 12% במספר המקרים של גילויי אנטישמיות לעומת שנת 2018. ב 2019 היו בארצות הברית 2,107 מקרים של גילויי אנטישמיות, כולל מתקפת ירי בבית כנסת בקליפורניה, מתקפה על סופרמרקט כשר בניו ג'רזי ודקירת רב בביתו בניו יורק, לעומת 1,879 מקרים "בלבד" ב 2018 (זאת על פי דו"ח של הליגה למניעת השמצה). 2020 היתה השנה בה מספר התקריות האנטישמיות היה הגבוה ביותר מאז החלו לתעד אירועים אלו, לפני 40 שנה.
ג'ונתן גרינבלט, העומד בראש הליגה למניעת השמצה, האשים בכך, חלקית, את טראמפ. "הוא [טראמפ] היה צריך לגנות יותר אירועים כאלו", הוא אמר, והזכיר כי במקרים שבהם נשאו חברי תנועות גזעניות כרזות נגד יהודים, בסגנון "לא ניתן ליהודים לתפוס את מקומנו", הוא לא טרח לגנות. טראמפ, מצידו, סבור היה שהכול בסדר. "אני האדם הכי פחות גזען שפגשתם בימי חייכם", הוא אמר לעיתונאים ונראה מאוד מרוצה מעצמו. לא ברור אם הוא באמת לא הבין את הקו המחבר בין התנהגותו לבין עליית האנטישמיות, או שרק עשה את עצמו.
ימים אחדים לאחר הטבח ביקש טראמפ לבוא לביקור בבית הכנסת בפיטסבורג. בקרב ראשי הקהילה היהודית התנהל ויכוח סוער בשאלה אם לאפשר את בואו, לקבל את ניחומיו ובכך להעניק לו לגיטימציה, או לדחות אותו בנימוס. בסופו של דבר, כדי לא להעמיק את הקרע, ומפאת כבוד למשרת נשיא ארצות הברית, החליטו לקדם את פניו.
הוא הגיע לרחבת בית הכנסת עם אשתו מלאניה. בחזית בית הכנסת הוצבו 11 עמודים עם מגן דוד, כל עמוד לזכרו של אחד מקורבנות מהטבח. עמדתי עם שאר העיתונאים מאחורי החבל, במקום שיועד לנו. טראמפ נראה קודר. הוא ידע היטב מה מלחשים מאחורי גבו בקהילה היהודית, אבל זה לא הפריע לו לחבוט ביהודים. בעצרות בחירות, זמן לא רב לאחר מכן, הוא פנה ליהודים בלגלוג ואמר, "אל תצביעו בשבילי, אני ממילא לא צריך את הכסף שלכם..." בהזדמנות אחרת הוא הכריז, "יהודי שאינו תומך ברפובליקנים הוא מאוד לא נאמן לישראל. לדמוקרטים לא אִכפת מישראל ומהעם היהודי!" שום נשיא בעבר לא התבטא בצורה כזו כלפי יהודי אמריקה.
טראמפ לא ידע, או שהעמיד פנים שאינו יודע, כי היהודים בארצות הברית קובעים את אופן הצבעתם לנשיאות לא על פי השאלה מה טוב יותר לישראל. רוב יהודי ארצות הברית מצביעים עבור מי ששומר על הערכים הליברליים, ומציע לאמריקה פרצוף שאין להתבייש בו. בעיניהם, כיבוש ואפרטהייד נוגדים את הערכים הליברלים: רובם תומכים בפתרון שתי המדינות. הם תומכים במאמצים לבלום את התחממות כדור הארץ, בחופש ההפלות, במדיניות כלכלית הדואגת לחלשים ולמקופחים, בצדק חברתי ובזכויות שוות לכל. בבואם להצביע, ישראל לא נמצאת במקום הראשון בסולם העדיפות שלהם. מרבית יהודי ארצות הברית שייכים לזרמים הקונסרבטיביים והרפורמיים, והם מרגישים נטושים על ידי ממשלת נתניהו, שבעצם מחק אותם, כאשר חזר בו מאישור את מִתווה התפילה בכותל (מִתווה שהוצע על ידי יו"ר הסוכנות היהודית לשעבר, אנטולי שרנסקי, שנתניהו עצמו ביקש ממנו להציע פתרון), וסירב לאשר את מתווה הגיור שהוצע על ידי השר לשעבר משה נסים. כניעתו של נתניהו למפלגות החרדיות הישראליות היתה טוטאלית.
דן שפירו, שהיה יועץ קרוב של הנשיא אובמה ושגריר ארצות הברית בישראל, נשא נאום בפני הליגה למניעת השמצה עם סיום תפקידו בישראל, ואמר: "בקרב חוגים מסוימים בממשלת ישראל מתגלגל רעיון שאומר: יודעים מה? אנחנו יכולים להתעלם מהחלק הזה של יהדות ארצות הברית (רפורמים וקונסרבטיבים). ממילא בעוד שני דורות הילדים שלהם או הנכדים שלהם יתבוללו, בואו נתמקד באורתודוקסים המהווים חלק חשוב אם כי קטן, ונתמקד יותר בנוצרים אוונגליסטים". במילים אחרות: בכל הקשור למדיניותה של ממשלת ישראל, האוונגליסטים יועדפו על פני יהודי ארצות הברית. (דבריו של שפירו היו מבוססים, בין השאר, על סקר מכון "פיו" שהראה כי 6 מתוך 10 יהודים שהתחתנו מאז שנת 2000 נישאו ללא יהודי. יצוין, עם זאת, כי במקרים רבים, בן/בת הזוג היהודי בנישואים מעורבים רוצה שהילדים יזדהו כיהודים, וזאת בהסכמת בן/בת הזוג הלא יהודי/ת.)
החֲברוּת האינטרסנטית והסימביוזה בין טראמפ לנתניהו לא הועילו לנשיא לשנות את ההצבעה בקרב היהודים במרוץ שלו להשיג קדנציה שנייה. אמנם יהודי ארצות הברית אוהבים לראות הרמוניה בין ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי. לא פעם, בעיקר בעִתות משבר וחוסר הסכמה, נאלצו היהודים להלך על ביצים בנתיב שבין וושינגטון לירושלים. ההתכתשות הלא מוסווית בין נתניהו לאובמה גרמה לרבים מהם אי נוחות: הם היו רוצים לראות שילוב ידיים ושותפות. הרמוניה בין הנשיא לראש הממשלה מייצרת אצלם את התחושה שהכול בסדר, הם לא צריכים להיקרע בין העולמות או להתחשבן עם מצפונם. לכן, לכאורה, אפשר היה לצפות שהיהודים ירוו נחת מההרמוניה המושלמת בין הנשיא האמריקאי לראש הממשלה הישראלי. אבל זה לא קרה: להפך, הדבִיקות המוחצנת בקשר בין טראמפ לנתניהו גרמה לרובם להרגיש דווקא אי נחת.
רוב יהודי ארצות הברית מתעבים את היחס של טראמפ למדע, להשכלה, לאחווה ולפיוס בין גזעי. בשנות ה 50 וה 60 של המאה הקודמת, היהודים היו בין הראשונים שנחלצו לעזור לשחורים במאבקם למען זכויות אזרח, ועמדו לצידו של מרטין לותר קינג במאבקו הצודק. כשטראמפ עלב בשחורים הם חשו נפגעים, ולא רק משום שידעו כי מי שמתחיל עם שחורים, לא עוצר בהיספאנים, וברגע זה או אחר מגיע ליהודים, בבריונותו הגזענית. הם לא יכלו לשאת את אי הצדק, את הרמיסה, את חוסר הכבוד לאנשים שאמנם קיבלו זכויות, אבל לא קיבלו מעמד שווה לזה של הלבנים. יהודים רבים הצטרפו למאבק השחורים בתקופת נשיאותו של טראמפ, במסגרת התנועה "Black Lives Matter" (חיי שחורים נחשבים), כאשר יצאו להפגנות בעקבות הרצח הברוטאלי של ג'ורג' פלויד ששוטר לבן הידק את ברכו על צווארו עד שנפח את נשמתו.
החיבוק בין טראמפ לנתניהו היה לזרא למרבית יהודי ארצות הברית: בטראמפ הם ראו מנהיג שמכרסם ביסודות הדמוקרטיה, בז לליברליות, רומס את המיעוטים במדינתם, וכשהם הביטו על נתניהו, הם נחרדו לראות ראש ממשלה ישראלי שמחבק את הנשיא שהם מתעבים. על אף שישראל אינה נמצאת בראש הרשימה שלהם כשהם הולכים לבחור נשיא אמריקאי, הם חרדים לגורלה של ישראל, וההחלטה של טראמפ להוציא את ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן החלטה שהושפעה לא מעט מהלחישות שלחש נתניהו על אוזנו של טראמפ נתפסה בעיניהם כפגיעה חמורה בביטחון ישראל, שאותה גם ההכרזה על הכרה בירושלים וברמת הגולן לא יכולה למחוק. רוב היהודים לא השתתפו בחגיגות לרגל ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. הם הבינו שזה כמו הטמנת מוקש.
לעומת רוב היהודים בארצות הברית, קהילת האורתודוקסים המהווה פחות מ 20% מכלל יהודי ארצות הברית הריעה לטראמפ בראש חוצות, לפחות בחלקה. כאשר פרצה מגפת הקורונה, וטראמפ הכחיש את קיומה, כאשר התחלואה, התמותה וההידבקות הרקיעו שחקים בניו יורק, קרא טראמפ לפתוח את נמלי התעופה של ארצות הברית ואת הכלכלה, סירב להכיר בקיומה של המגפה, סירב להכיר בנחיצותם של סגרים, בידוד, ואפילו עטיית מסֵכה. בין בעלי הברית שלו היו האורתודוקסים בניו יורק, בעיקר הקהילה החסידית המרוכזת ברובע ברוקלין, שיצאו להפגנות נגד הסגר, נגד האיסור להתקהל בבתי כנסת, ובכל ההפגנות הניפו את דגלי הקמפיין של טראמפ "להפוך את אמריקה לנהדרת מחדש". הם, כמותו, אינם מאמינים במדע, בהשכלה, ורוחשים בוז עמוק לנאורות. גם כאשר התברר כי אחוזי התחלואה וההידבקות בנגיף הקורונה גבוהים ביותר בקהילתם בניו יורק, כיוון שהם לא מקפידים על ריחוק, היגיינה נדרשת ומתקהלים בניגוד להנחיות, זה לא שכנע אותם. הרי בסופו של דבר הכול בידי הקדוש ברוך הוא.
במהלך הקמפיין הראשון שלו לנשיאות, התרברב טראמפ, כי גם אם ירוץ עם אקדח בשדרה החמישית בניו יורק ויהרוג אנשים מול המצלמות, תומכיו שלו עדיין ילכו אחריו. לא רק צדיק יודע נפש בהמתו, גם גזען יודע. לא חשוב מה אמר או עשה "הדונלד" בה"א הידיעה, כפי שכינתה אותו אשתו הראשונה, איוואנה, הם ילכו אחריו כעיוורים.
טראמפ נבחר לנשיאות ב 2016 כי הצליח לזהות את גלי השנאה בקרב הציבור הלבן לאדם שהוא שונה או אחר. את הגלים האלה הוא העצים, כאסטרטגיית הפחדה. הוא נתן למצביעים הלבנים מה שרצו: טינה קולנית, בריונית, לכל מה שהוא לא לבן "טהור". באחת הפעמים, כשכבר היה נשיא, הוא אמר בתדריך לעיתונאים, בשפה הלקוחה מהביבים, כי הוא אמנם רוצה מהגרים, אבל "אני בעד הגירה לארצנו, אבל למה לא מנורווגיה?" נורווגיה, כידוע, מזוהה יותר מכל מדינה אחרת בעולם עם הטיפוס ה"נורדי" בלונדיני תכול עיניים.
וזה בדיוק מה שרוצים החסידים שלו: טוהר הגזע. קצת יותר משבעים שנה לפני שהוא הגיע לתפקידו הרם, זה מה שרצו במקום מסוים באירופה. טראמפ סימן את השחורים, את החומים, את הצהובים. חסידיו לקחו את זה יותר רחוק. עבור חלקם וזה מה שנאמר ונשאג במצעדי הניאו נאצים לאורך כהונתו היהודים הם בכלל לא חלק מהגזע הלבן. הם עושקים את הכלכלה ומשתלטים על התקשורת. "הכוח היהודי משחית", היתה כרזה נפוצה במצעדים שלהם. טראמפ הדהד אותם. הוא נתן להם לצאת מהשוליים ולהלך כקסֶנופובים זקופים.
טראמפ רצה "אמריקה תחילה". חסידיו רצו אמריקה טהורה. הרצונות הללו התמזגו היטב, והיו מפחידים במידה שווה. טראמפ, שהעיד על עצמו מול המצלמות כי הוא "גאון שפוי", ולא החמיץ את ההזדמנות להזכיר בפעם המי יודע כמה את הדוד שלו, שהיה פרופסור ב M.I.T, בוודאי לא היה ער לכך שרוב הסטודנטים במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס הם זרים, וחלק לא מבוטל מהם הגיעו מ"מדינות המחראות", מדינות שתושבים רבים נמלטו מהן בשל אסונות טבע, רעב, עוני ודיכוי, והתדפקו על הדלת האמריקאית כפליטים. באחת הישיבות בבית הלבן הוא צעק על עוזריו ותבע מהם שיעיפו מארצות הברית את כל אלו שבאו מהאיטי, שאף היא מוגדרת אצלו כ"מחראה", כמו מדינות אפריקה. מבחינתו של טראמפ, הוא בסך הכול אמר מה ש"בֵּייס" שלו חשב, מרגיש ורוצה: מדינה לבנה כמו שלג, מדינה בלונדינית. כאשר אובמה נבחר לנשיא, ה"בייס" הזה, בעיקר קבוצת הגברים הלבנים המבוגרים, שטראמפ הוא הנציג העליון שלהם, הרגיש כאילו גנבו לו את המדינה. בימיו כנשיא, טראמפ העלה אותם לקִדמת הבמה. הגזענים לא נדרשו להתחבא יותר הרי אחד מהם יושב בחדר הסגלגל: הנשיא שלהם שנתן להם להבין שהם לגמרי צודקים: רק לבן הוא יפה, ובלונדיני הוא הכי יפה.
ומדוע במפלגה הרפובליקנית נתנו לו להתפרע ולא ניסו לאלף את הסורר? מאוד פשוט: בקהלים הנוטים להצביע בעד המפלגה הרפובליקנית, טראמפ הוא מהפנט, ממגנט, אביר קולות המצביעים. הוא אמנם הפסיד לג'ו ביידן בבחירות 2020, אבל הוא זכה ב 74 מיליון קולות, המספר הגבוה ביותר שזכה בו אי פעם נשיא מכהן, והגבוה ביותר שקיבל אי פעם מועמד רפובליקני, הרבה יותר משני המועמדים הרפובליקנים שקדמו לו ונוצחו ג'ון מקיין ומיט רומני. זהו כוח שאי אפשר לבטל אותו או לזלזל בו. כמעט מחציתה של אמריקה הבוגרת, זו שיש לה זכות הצבעה, מחאה כפיים לבריון.
כשהחל את המרוץ שלו לנשיאות ב 2016, בירידה תיאטרלית עם אשתו מלאניה במדרגות הנעות של מגדל טראמפ בניו יורק, והתייצב מול העיתונאים כדי להודיע שהוא רץ במפלגה הרפובליקנית בעיקר בממסד שלה, גיחכו ואמרו שיחלפו כמה שבועות והקוריוז ייעלם. אמרו בקול רם שפוליטיקה זו לא תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, וצפו כי הוא כבר יתלה את עצמו לבד: יצוצו שדים מעברו, הוא יסתבך באמירות המשקפות בורות, ישפריץ שטויות, יַרְאֶה תוך זמן קצר כי הוא לא קורץ מחומר המתאים לנשיאות. אמנם בין הרפובליקנים יש גזענים, שונאי מהגרים, אנשים שעולמם צר כעולם נמלה, אבל מראית עין ומכוּבדוּת חשובות להם. טראמפ, בעיניהם, היה שור בר, טיל בלתי מונחה, לעתים מוקיון לעתים שרלטן. הוא צחק צחוק גדול, הבטיח "להראות להם", וקִיים. כשכבר קיבל את מינוי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, החלה הזחילה לעברו, כפי שקורה בדרך כלל במצבים פוליטיים מסוג זה: מתיישרים עם המנצח כדי לקבל ממנו תמיכה, אבק כוכבים וסיוע במרוצים במחוזות הבחירה שלהם. הם היו אלו שעזרו לפשפש לעלות למעלה. כמעט כל אחד בצמרת המפלגה הרפובליקנית ניסה להיות יותר טראמפ מטראמפ, כדי לרַצּות, כדי לגעת בעוצמה. היו אף כאלה שהתחילו להאמין שהוא מחזיק באיזו נוסחת קסם שנעלמה מעיניהם, שהוא מבין את רחשי הלב של ארצות הברית ואת הזרמים התת קרקעיים יותר ממה שהם העלו בדעתם. הם דחקו זה את זה כדי למצוא מקום פנוי על עגלת הטראמפיזם הדוהרת.
ולכן הם שתקו כשהוא טינף, הִתגזען, הילך אימים, הפך את אמריקה לצחוק בעולם הנאור, והשתמש במילים הלקוחות מתחתית בור ביוב. הם התפלשו לרגליו, וגם אחרי שהפסיד לג'ו ביידן, הם לא סובבו לו את הגב: הרי יש לו "בֵּייס" של 74 מיליון מצביעים, והוא הבטיח לחזור. אימתו עדיין מרחפת על ראשם.
הדוגמה המובהקת לקרב המתחולל על אמריקה, על פרצופה, כלפי פנים וכלפי העולם, על ערכיה, על מי שהיא רוצה להיות או לא להיות, היא בבחירת שני הנשיאים שקדמו לג'ו ביידן. הם, יותר מכל הדמויות, מסמלות את קו השבר ואת עומק הריסוק של החברה האמריקאית. בפרק זמן המסתכם בסך הכול בשמונה שנים, בחרה אמריקה, אותה אמריקה עצמה, בשני נשיאים, ברק אובמה ודונלד טראמפ. קשה למצוא אנשים שהם הפכים באופן מובהק כמו שניים אלו. קשה להאמין שאותה אמריקה שבחרה בברק אובמה, הנשיא השחור הראשון בתולדותיה, היא זו שבחלוף שמונה שנים בחרה בדונלד טראמפ.
ברק אובמה כיהן בסך הכול שנה וחצי כסנאטור כשהחליט להתמודד לנשיאות. הוא התבלט בעיקר בזכות נאומיו, אותם נשא כמו אש להבה והסעיר את שומעיו בידענותו, חזונו, והיכולת שלו למזג בין השראה לתקווה ולסחוף את שומעיו. אולם הוא היה חסר ניסיון במגרש של הגדולים. אביו, שנטש אותו כשהיה בן שנתיים, הוא קנייתי שהתחתן עם אישה לבנה כשבא ללמוד בארצות הברית. חוץ מכמה אנשים בשיקגו, עיר מגוריו, שהאמינו ביכולותיו, בראשם האסטרטג הפוליטי דיוויד אקסלרוד שהיה המנוע לבחירתו, ההכרה הקולקטיבית היתה שלאובמה אין סיכוי, שהרי אמריקה לא מוכנה לנשיא שחור, בטח לא אחד שבא משום מקום, ויש לו שֵם מעורר אסוציאציות לא נעימות ומדליק את היצרים האפלים והדעות הקדומות: ברק חוסיין אובמה. והוא היה עוף מעט מוזר בזירה הפוליטית, מנהיג חבורות רחוב ומרצה למשפטים בעברו, אינטלקטואל מרוחק, ובה בעת נותן הופעות של כוכב רוק המסעיר את שומעיו ומרתק אותם למארג המילים הייחודי שאפיין את נאומיו. הוא בא לכבוש את הקהל שהתמסר אליו, והוא הצליח להוציא שאגת שמחה שהדהדה לאורכה ולרוחבה של אמריקה כאשר נבחר.
אובמה ניפץ את תקרת הזכוכית, כי הצליח באופן וירטואוזי להקים קואליציה לבחירתו, שהכילה בעיקר את השחורים, ההיספאנים, האסיינים, יהודים, לבנים עניים, וצעירים לבנים משכילים. הם הלכו להצביע עבורו לא רק משום שזו חובה וזכות אזרחית. הם הלכו לקלפיות כשהם מתמוגגים, בטוחים שהוא זה שמביא עימו לא רק את התקווה והשינוי שהבטיח, אלא גם את הרוח הטובה שתשטוף את הרוח הזוממת הרעה שריחפה מעל המדינה לפני שהתייצב במרכז הבמה, בימים שג'ורג' בוש הבן סכסך את אמריקה עם כל העולם והוציא את החיילים למלחמות מעבר לים שנתפסו כבלתי מוצדקות.
אובמה ניצח למרות המאמצים שעשו הרפובליקנים ל"דיכוי הצבעה", כלומר הורדה של שיעור ומספר הבוחרים בפועל. יש שיטות מגוונות לעשות זאת במדינות השונות: להרחיק את הקלפיות, לצמצם את מספרן כך שהמיעוטים והזקנים והעניים יתקשו ללכת להצביע. במקומות מסוימים דיכאו הצבעה על ידי דרישות למסמכי זיהוי או רישום, באופן שהמוחלשים התקשו לספק זאת.
אובמה ניצח, אלא שניצחונו המתוק בעצם זרע את זרעי הפרא שהביאו לבחירתו של אדם בדמות טראמפ: הוא גרם לדוגלים בעליונות הלבנה להתאחד, להסתער, לקרוא לבעוט באחוריים של הממסד, "להחזיר את אמריקה לגדולתה", זו המולבנת. הם דיברו כמי שהמדינה נגנבה מהם על ידי אובמה ואיחדו כוחות, הרחיבו את הבסיסים הפוליטיים, וכשטראמפ הגיע למגרש בצרחות, הוא הצליח לגעת בדיוק בנקודות שכאבו למתנגדי אובמה: הוא הבטיח למָרֵק את אמריקה ולהלבין אותה. בדיוק כפי שהם רצו. אלמלא כיהן נשיא שחור לפני טראמפ, כלל לא בטוח שאמריקה היתה מסתחררת לכיוון ההפוך כל כך ומצביעה עבור אדם מסוגו. מבחינת אוהדי טראמפ, אובמה היה בבחינת תקלה היסטורית. הוא היה החטא של הדמוקרטים, וטראמפ היה העונש שנגזר עליהם לשאת בו.
אובמה עשה הרבה דברים טובים לאמריקה, אבל הוא לא היה חף מכישלונות. אחד הנושאים החשובים ביותר שבו נכשל הוא לא הצליח, על אף שניסה, להביא לפיוס בין השבטים המרכיבים את ארצות הברית. אם היתה אמירה אחת שבה טראמפ לא טעה, היתה זו קריאתו לשחורים להצביע עבורו: "ממילא אין לכם מה להפסיד. אתם עניים, אתם מובטלים, אין לכם בתים". ספק רב אם טראמפ הבור היה ער לכך שקריאה זו נשמעת כמו פרפראזה על המניפסט הקומוניסטי של קארל מארקס ופרידריך אנגלס משנת 1848: "פועלי כל העולם התאחדו! אין לכם מה להפסיד זולת כבליכם".
אובמה ריגש את השחורים כאשר סיפק להם בדמותו את האנטיתזה לגבר שחור ככישלון. הוא לא היה הסטריאוטיפ של גבר שחור זועם. עצם בחירתו גרמה לשחורים להלך זקוף יותר. הנה, הוא, גבר שחור, יכול. דוגמה, מודל, מישהו שנותן לבן שלך אפשרות לחלום ולכוון גבוה.
ביטוח הבריאות לַכל שהנהיג היטיב בעיקר עם השחורים, העניים. אלא שאובמה הלך בצעדים מהוססים, צעד קדימה, ולפעמים שניים אחורה. עבור קהילת השחורים בארצות הברית, אובמה היה גאוותם הגדולה ואכזבתם הצורבת גם יחד. השבעתו בינואר 2009 היתה רגע היסטורי עבור הקהילה השחורה. בחלוף הזמן, הוא נותר אמנם הגיבור שלהם, אבל רבים, בעיקר האקטיביסטים שביניהם, ראו בו סוג של החמצה. עבור השחורים, אחד הנושאים הבוערים הוא הקו המחבר בין פשע והמשטרה. הם לא סלחו לו על שכל מה שעשה אחרי עוולה של שוטר לבן כלפי אדם שחור הסתכם ב"פסגת בירה" הוא הזמין את השוטר ואת קורבנו השחור לשתות בחברתו בבית הלבן, והסתפק בכך שאמר על השוטר, "הוא התנהג בטיפשות". קצין המשטרה שבו מדובר קיבל דיווח אנונימי, ככל הנראה מאחד השכנים, על איש שחור הנמצא בבית בקיימברידג', מסצ'וסטס, העיר הסמוכה לבוסטון, בה ממוקמות שתיים מן האוניברסיטאות הטובות בעולם הרווארד ו M.I.T. השוטר לא היסס, נכנס לבית ועצר את האיש השחור, הנרי לואיס גייטס ג'וניור, פרופסור בהרווארד, שהבית הוא בבעלותו. הפרופסור היה בביתו, אבל השוטר הלבן התקשה להאמין שלאיש שחור יש בית משלו בקיימברידג', זה לא תאם את הפרופיל של שחורים באמריקה. אובמה העדיף לשטוף בבירה צוננת את התקרית ולא להפוך אותה לפרשה גזענית. את הסיפור הזה מספרים שחורים בכל פעם שעולה לדיון השאלה למה יש בהם רוגז על אובמה: היתה לו הזדמנות פז להציף את נושא ההתנכלויות של שוטרים לבנים כלפי אזרחים שחורים. הוא העדיף לסיים זאת בלגימה חברתית.
עבור חלק גדול מקהילת השחורים, נשיאותו של אובמה היתה "מדכאת באופן קיצוני", כפי שניסח זאת גלן לורי מאוניברסיטת "בראון", בספר שניתח את יחס השחורים לאובמה. הנשיא השחור הראשון הבטיח רפורמה בעבודת המשטרה ובתי הכלא. אבל תחת המשמרת שלו, מספר האסירים השחורים היה פי 4.6 יותר מאשר מספר האסירים הלבנים, וזאת כאשר השחורים מהווים בסך הכול 13% מהאוכלוסייה. זה לא שאובמה לא עשה כלום: הוא דחף בקונגרס בעוצמה רבה חקיקה שקובעת "ענישה הוגנת". החוק עבר בגִרסה מוחלשת, שהפחיתה מעט את העונשים על אחזקה או הפצה של קראק והרואין. אבל המהפכה הגדולה שהבטיח לא באה. אובמה גם התנגד לחוק שהציעו לו כמה מחבריו הדמוקרטים, לפיו דמי האבטלה לשחורים יהיו גבוהים יותר. "אני לא יכול להעביר חוק שאומר שאני עוזר רק לשחורים", הוא אמר. עבור הקהילות השחורות, זה היה כמו אגרוף בבטן.
כששיעור המְּרוּצים מאובמה ירד בשלהי כהונתו הראשונה ל 44%, ובקרב לבנים קיבל רק 35%, בקרב השחורים עדיין הפופולריות שלו היתה גבוהה מאוד: 87% היו בעדו. לא כי הסכימו עם כל מה שעשה, אלא בעיקר כי אהבו אותו. יש קהילות הבוחרות את המנהיג שלהן על פי הדרך שהוא מציע, ההבטחות שהוא מפזר, אישיותו, ניסיונו, כישוריו. אצל השחורים, אובמה היה כל זה, אבל מעל הכול זה היה סיפור אהבה. וכאשר היו שחורים שיצאו בגלוי נגדו, הם הפכו למנודים ומוקצים בקרב המִמסד של השחורים. למשל, פרופ' קורנל ווסט, פילוסוף שחור בעל שם עולמי מאוניברסיטת הרווארד, יצא בסדרה של הרצאות נשכניות בטענה שאובמה לא עשה מספיק למען השחורים באמריקה. מיד הוטל עליו חרם, והוא לא הוזמן להרצאות וסמינרים בקרב הקהילות השחורות כפי שהיה לפני כן. עבור רוב השחורים, הנאמנות לאובמה היא נייר לַקמוּס: אם אתה נגדו, הם נגדך, והם אהבו אותו כי הוא ייצג באופן מכובד את השחורים, נשוי לאישה שחורה שהיא נצר למשפחת עבדים, ואטרקטיבי מספיק כדי לנצח גם אצל לבנים.
בקרב תנועות רדיקליות יותר של השחורים התלוננו כי אובמה בעצם משרת את הלבנים, שרצו לתת פרצוף נחמד יותר לאמריקה עם בחירתו: שהוא משתמש באותם מנגנונים ישנים, מדכא הפגנות כמו של תנועת "חיי שחורים נחשבים" ותנועות דומות הדורשות רפורמה אמיתית ושינוי מהותי ביחס המשטרה לשחורים. אין זה נכון שאובמה דיכא את ההפגנות הללו. למעשה, ההפגנות סבלו מדיכוי עצמי: רבים אמרו, אין לנו הצדקה מובהקת כשיש נשיא שחור. אין אנו יכולים להתלונן באותה עוצמה על קיפוח. אשר להיספאנים הם התייחסו לאובמה פעם באהבה, פעם בשנאה: הוא אמנם הביא לשינוי החקיקה באופן כזה שאִפשר ל"Dreamers" מהגרים בלתי חוקיים שהגיעו לארצות הברית בגיל צעיר מאוד, אינם מכירים את ארץ מוצאם ואינם דוברים את שפתה, ולמעשה הם אמריקאים לכל דבר להישאר בארצות הברית ולקבל מסלול לאזרחות. אבל במקביל, מִמשלו עסק בגירוש מאסיבי של מהגרים לא חוקיים.
לעומת זאת, היהודים, נדבך נוסף בקואליציית אובמה, לא התאכזבו ממנו ובהחלט לא ראו בו החמצה. אהבתם אליו נבעה לא רק משום שבעצרות בבתי הכנסת נהג לומר "בעברית קוראים לי ברוך", או בגלל הידע הרב שהפגין ביהדות, ואת חלקו שאב מסִדרה ממושכת של שיחות אישיות עם הסופר היהודי אמריקאי פיליפ רות'. הם אהבו אותו כי הערכים שלו היו הערכים שלהם. בניגוד למרבית הישראלים שראו בו נשיא עויֵן, יהודי ארצות הברית ברובם ראו בו את אחד הידידים המשמעותיים ביותר לישראל שישב בבית הלבן. זאת גם בשל רצונו להביא לקץ הכיבוש ויישום פתרון שתי המדינות, שבו הם רואים צעד הכרחי לשימור הרוב היהודי במדינה דמוקרטית, וגם משום נדיבותו כלפי ישראל בכל הקשור לציוד ביטחוני וידע מודיעיני. הם הוקירו לו תודה.
אובמה שהגיע למשרה הרמה כמו מושיע, מלאך טוב שיאחד את אמריקה, סיים שתי קדנציות, והגשר שהבטיח לבנות לא הושלם.
ואז בחרה אמריקה את היפוכו, דונלד טראמפ שבאישיותו, מחשבותיו, התנהגותו, נמרח כמו לבה רותחת על כל השסעים של אמריקה, העמיק אותם ופילג את המדינה עוד יותר.
וכשהוא הלך הביתה, בבחירות 2020, נמשך הקרב על אמריקה: הלבנים נגד כל הצבעים. הלובן מול הגוונים. קו השבר הלך והעמיק.
אין זה מקרה שבנאום הראשון שלו בפני שני בתי הקונגרס, במלאת מאה ימים לכהונתו, אמר הנשיא ג'ו ביידן משפט שהדהד ברחבי אמריקה: "עליונות לבנה היא טרור". הוא סימן את אחת המטרות המרכזיות לפעילותו, בתקווה שיצליח במקום שלנשיא שחור כמעט לא היה סיכוי: לאחות את השברים. אובמה לא יכול היה לצאת בקול גדול נגד תנועות העליונות הלבנה, טראמפ לא רצה, ואילו ביידן, בימיו הראשונים כנשיא, דיבר כמי שזו גם חובתו וגם גזירת גורלו לעשות זאת. לרגע הזה ציפתה אמריקה הליברלית בכיליון עיניים, מהרגע הזה פחדה אמריקה הטראמפיסטית כמו מאש: שיבוא נשיא אחר שיקרא לילד בשמו, ויגדיר כטרוריזם את התנועות לטוהר הגזע, העליונות הלבנה והניאו נאצים. כלל לא היה ברור שהרגע הזה אכן יגיע: טראמפ רצה וניסה בכל דרך אפשרית להמשיך לקדנציה שנייה, שאילו היה זוכה בה, קרוב לוודאי שאמריקה היתה נכנסת למשבר עמוק, אולי העמוק ביותר מאז מלחמת האזרחים. טראמפ נלחם בשיניים כדי לזכות בקדנציה שנייה, לעתים כמו חיה פצועה, לעתים כמו אריה שואג, ורוב הזמן כאמן הפילוג ואשף השנאה. בשלב מסוים, באמצע 2019, התחילה מגמה של עליית הפופולריות שלו. אצל הדמוקרטים לא הסתמן מועמד מלהיב וסוחף כמו אובמה, ולנשיא מכהן תמיד יש יתרון מסוים בבחירות. כך שטראמפ היה יכול להשקיף באופטימיות לעבר הבחירות הצפויות בנובמבר 2020.
אבל לפנגולין אחד, יונק קטן החי רק במזרח אסיה, שבשרו פופולרי מאוד בסין, ושלרוע מזלו ניצוד, נשחט והגיע אל שוק הבשר של העיר ווהאן בדרום מזרח סין, היו תוכניות אחרות. כמו "אפקט הפרפר" מתורת הכאוס, שרפרוף כנפיו בברזיל יוצר תגובת שרשרת שמסתיימת בסופת טייפון ביפן, הפנגולין (יש הטוענים שהיה זה עטלף, שבשרו גם הוא נחשב למאכל תאווה בסין) ההוא הביא על האנושות מגֵפה שכמוה היא לא ידעה זה מאה שנה, מאז מגֵפת "השפעת הספרדית", שפרצה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, נדבקו בה כ 500 מיליון אנשים (כשליש מאוכלוסיית העולם אז), ומתו כתוצאה ממנה בין 20 ל 50 מיליון בני אדם.
פרק מתוך ספרה החדשה של אורלי אזולאי - "הקרב על אמריקה" - בהוצאת "ידיעות ספרים". לרכישה לחצו כאן
