ציון מזרחי, ערן אלכאוי, אלעד בן-דוד, יואל דיליאן, זיו ברגור, אורי אזולאי, נדב מילוא, איתן בלחסן, אריאל חובב, אסף אסולין, נתי יהב וחגי בן-ארי. חבריי, מפקדי הפלוגות מהצנחנים שישנים שנת נצח.
אומרים ש"מעולם לא היו חבים רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך", אבל אצלי המעטים הם רבים, רבים מדי. שורה ארוכה-ארוכה. המיטב שהניבה לנו הארץ. אהוביי ורעיי.
ציון מזרחי היה הראשון, כשנפל בקרב במיידון, במאי 88', שלושה שבועות אחרי שסיימתי קורס קצינים. הייתי מפקד מחלקה צעיר, וציון היה מפקד הפלוגה. ממנו למדתי על מנהיגות, דוגמה אישית ועל גודל האחריות המוטלת על כתפי מפקדים צעירים. "אנחנו לא בוכים", אמר לנו ג'רי, המג"ד, כששבנו מהקרב בשורות חסרות, "מי שרוצה שילך בשקט ויבכה בצד. אבל אנחנו לא בוכים. לא בלוויה ולא מול כולם". וכך עשינו. וכך אנו עושים.
כשערן אלכאוי השליך את חייו מנגד בקרב בלבנון שעה שצעד בראש חייליו הייתי כבר מפקד פלוגה; ומפקד בסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים כשאריאל הסתער על המחבלים במחסום בוואדי חרמייה; את חגי, האחרון שנפל - בקרב עם מחבלים בפאתי חאן יונס במבצע "צוק איתן" - מיניתי למפקד פלוגה כשהייתי מח"ט הצנחנים. כשנהרג, אחרי כמה שנים, גם הוא צועד בראש הכוח, הייתי תת-אלוף, ראש חטיבת המבצעים.
כבשנו את ההר בסערה, אבל כמה קברים הותרנו במדרון.
2 צפייה בגלריה
"עשרות רבות של פנים ושמות אהובים שאיבדתי ממשיכים לחיות בליבי". מסדר הכבוד בטקס בכותל המערבי
(צילום: אלכס קולמויסקי)
כל אחד מהם באופיו, ביופיו, ברוחו, בשיעור קומתו, באהבת האדם שלו, באהבת הארץ, בהשקעה, בהקרבה, בדוגמה האישית, ביכולת להוביל לוחמים, להנהיג, לעשות, להשפיע, היה לנו סמל והבטחה. ויחד הם היו כור היתוך ישראלי עשוי מפלדת אל-חלד. שונים כל כך ודומים כל כך. 12 השבטים שלי. מהעיר ומהקיבוץ ומהישיבה ומהפריפריה, רעיי שאינם.
יש בי עשרות רבות של פנים ושמות אהובים שאיבדתי, והם כולם ממשיכים לחיות בליבי. אבל עכשיו אני כותב על מפקדי הפלוגות. אין תפקיד מרכזי יותר ממפקד הפלוגה שצועד בראש חייליו. גם בשנת העצמאות ה-74 למדינת ישראל, בקצה הקצה נמצאים מפקדי הפלוגות. הם מובילים את הכוח. ביהודה ושומרון, בעזה, בלבנון ובכל אתגר מקצועי. הם שיקבעו את עתיד מדינת ישראל, והם הפנים היפות שלנו. הכי טובים שיש. "השפיץ של השפיץ".
בדיוק כמו שהם, רעיי, היו.
אני לא צריך את יום הזיכרון כדי לזכור. אני זוכר כל יום. בכל החלטה ובכל משימה. מפקדיי, חייליי, חבורת מפקדי הפלוגות שלי, שלא ישתחררו מצה"ל לעולם, צרובים בי לנצח.
אני חושב עליהם כל הזמן. במבצעים, בהפוגות, בהופעה של "תיסלם" בקיסריה, בצניחה של ותיקי הצנחנים, בחגיגות העצמאות כששרים את "התקווה", בימי ההולדת שלי, באזכרות שלהם.
כשאנחנו יושבים בפורום מטכ"ל אני מהרהר כמה מהם היו יכולים לשבת עכשיו סביב שולחן המטה הכללי במקומי. איפה היה יושב נדב מילוא, ומה היה עם ציון וערן ואלעד ויואל וזיו ואורי ואיתן ואריאל ואסף ונתי וחגי. כשאני פוגש ראש אגף במוסד או מנהל מחלקה בבית חולים, אני חושב עליהם. כמה מהם היו יכולים להיות בכירים במערכת הביטחון ורופאים ומנהיגים ויזמי סטארטאפים. והורים.
הם הגיבורים שלי והם חסרים לי. הם הגיבורים.
אהרון חליוה הוא ראש אגף המודיעין בצה"ל
