למרות הזעזוע מהתעוזה של חמאס וההצלחה המחרידה במתקפה שלו אתמול (שבת), התזמון כמעט בנאלי: המלחמה תופסת את צה"ל באחד המשברים הגדולים בתולדותיו, אם לא החמור שבהם, כשהוא רחוק מאזור הקונצנזוס בימין ובשמאל, תוך שפוליטיקאים והשופרות שלהם הפכו אותו ואת ראשיו לאסקופה נדרסת. טייסים רבים לא מתייצבים למילואים כבר חודשים, והורים מודיעים שיסרבו לשלוח את ילדיהם לצבא כל עוד המדינה נותנת לציבור החרדי פטור גורף מהשתתפות בנטל, או שמסכנת אותם בהתנחלויות ובקבר יוסף.
ומעבר למחלוקות הפוליטיות החריפות, כוח האדם בצה"ל הידרדר גם מסיבות כלכליות וחברתיות: קצינים איכותיים נטשו לטובת השוק הפרטי והמוטיבציה של בני הנוער לא מה שהייתה, חרף תמונת המצב החיובית ששודרה ממחזור הגיוס של הקיץ.
אבל בדברי המבוא לחקירה שתבדוק איך הגענו למצב כזה, נצטרך להסתכל על עוד אותות וסימנים שנמרחו על הקיר באותיות ענק. למשל, על הפערים בצבא היבשה שלא מתאמן מספיק ולא מצטייד מספיק, ועל הפיכת הדיון סביב תקציב צה"ל לקרב תקשורתי על פנסיות במקום עיסוק באיומים הקריטיים.
בטקס החלפתו ביולי 2021 אמר סגן הרמטכ"ל היוצא אלוף איל זמיר: "אנו עלולים לעמוד בפני מערכה כבדה, ארוכה, רב-זירתית, משולבת באתגרי פנים, במתארי עורף-חזית ועומק, ולשם כך יש צורך ביכולת הכרעה, אורך נשימה ועתודה חזקה... בעיניי, צה"ל נמצא על סף גודל סדר הכוחות המינימלי מול איומים מורכבים מאלה שחווינו בשנים האחרונות. על מדינת ישראל בתנאיה הייחודיים לשמר שולי ביטחון ועוצמה רחבים, לצד הצורך החיוני להפוך ולהתאים את אפקטיביות צה"ל לעידן המלחמות העתידיות. ישראל צריכה יכולות טכנולוגיה מתקדמות, אבל לצד זה מסה קריטית של סדר כוחות, איכות וכמות". הוא אמר והשיירה המשיכה. אף אחד לא רצה להקשיב.
כשיתחקרו את המלחמה, מלבד החלק שיעסוק במודיעין שכשל וכנגזרת מכך במוכנות המבצעית, נצטרך לעסוק בתגובה הישראלית בשתי היממות היקרות מפז מיד לאחר מכת הפתיחה. נכון, קשה להתאושש מהתקפת פתע שכזו. הצבא בהלם וייתכן שגם המטכ"ל, אבל המעבר להתקפה היה צריך להיות מהיר ועוצמתי יותר, ושונה בסדרי גודל ממה שהכרנו בסבבי הלחימה הקודמים. גם אם צבא היבשה לא מוכן כעת לפעולה קרקעית, ועסוק בקרבות בתוך שטח מדינת ישראל, מיצוי חיל האוויר אינו מספיק. זה מעט מדי. חוקי המשחק שונים מאחר שאנחנו באירוע יותר "לבנוני" מאשר "עזתי".
לחיל האוויר יש פוטנציאל גדול - במכפלות – להספקים גבוהים יותר של תקיפה. קצין בכיר מאוד בחיל אמר לי שבעזה צריך לעשות "דאחייה 2" ומהר. לא עוד תקיפות כירורגיות ולא רק יעדים צבאיים, אלא גם החרבת תשתיות אזרחיות. למשל, להשכיב מגדלי מגורים. ככל שחיזבאללה יראה שהתקיפה שלנו רופסת, סבור הבכיר, זה יגביר את המוטיבציה שלו לפעול ולהיפך.
והוא צודק. ככל שיעבור הזמן ייסגר חלון הלגיטימציה לפעילות שכזו. עזה צריכה לשלם מחיר אדיר כדי להרחיק מלחמות נוספות. אחת המסקנות שהוסקו בחלוף השנים ממלחמת לבנון השנייה הייתה שתקיפת שכונת הדאחייה השפיעה על חסן נסראללה הרבה יותר מכל תקיפה של משגרים או מתחמי לחימה. שנים ארוכות לקח לו לשקם אותה.
