קו אחד מחבר בין המעצר עד תום ההליכים של הנגד א' מפרשת המסמכים, בקשות המעצר עד התום ההליכים כנגד ארבעת העצורים הנאשמים בירי הנורים לעבר בית ראש הממשלה בקיסריה, והמעצר של הלום הקרב שעלה לאוטובוס עם כלב השירות שלו – שימוש לרעה בדרך בלתי מידתית בסמכות העיכוב והמעצר.
פרשיות אלה מחייבות חשבון נפש מצד רשויות אכיפת החוק ובתי המשפט, ופעולה נחושה של המחוקקים לתיקונים והבהרות בחוק המעצרים.
פעמים רבות בשיח הציבורי נדמה שיש בלבול מושגים בין מעצר למאסר. מאסר הוא העונש שנגזר על מי שהורשע בדין. מעצר אינו "מקדמה על חשבון העונש", שכן מדובר בחשודים או נאשמים שטרם הורשעו ועומדת להם חזקת החפות. המעצר נועד לשרת תכלית שונה לחלוטין ממאסר.
בתקופת החקירה הפלילית וטרם הגשת כתב האישום נועד המעצר לשרת את החקירה הפלילית כגון מניעת תיאום עדויות בין נחקרים, ביצוע פעולות חקירה שיכול החשוד לשבש אותן, וכן מניעת בריחה והגנה על הציבור מפני מסוכנתו של החשוד. לרוב מעצר זה נמשך ימים בודדים, ומדי מספר ימים על העצור להגיע לדיון בפני שופט הבוחן את המשך הצורך במעצר, ולכן הוא מכונה "מעצר ימים".
היד על הדק המעצר הפכה קלה. המשטרה והפרקליטות מגישות בקשות מעצר במקרים בהם יש אפשרות חלופית, ובית המשפט, בחלק מהמקרים, מאשר בקשות מעצר חסרות בסיס
לאחר שמוגש כתב אישום, רשאית הפרקליטות לבקש כי הנאשם יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים, כלומר עד סיום משפטו. ניתן לעצור עד תום ההליכים במטרה למנוע שיבוש הליכי משפט, בריחה השפעה על עדים או פגיעה בראיות, וכן במקרים בהם קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור, או את ביטחון המדינה.
חוק המעצרים העדכני נחקק בשנת 1996, לאחר חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו משנת 1992, ובסעיף הראשון לחוק נקבע כי "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". על כן, עקרון יסוד שקבע המחוקק הוא שלא יצווה בית משפט על מעצר, גם אם מתקיימים כל התנאים, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירות פחותה.
עלייה מדאיגה בשיעורי המעצרים
למרות ההוראות הברורות בחוק והחובה לשקול דרכים חלופיות כגון מעצר בית או פיקוח עם אזיק אלקטרוני, בפועל בדוח שערך משרד מבקר המדינה בשנת 2020 עולה כי קיימת עלייה מדאיגה בשיעורי המעצרים בכלל ובסך המעצרים עד תום ההליכים בפרט. בסוף שנות ה-90 היו כ- 38,000 מעצרים ו-15% מתוכם היו מעצרים עד תום ההליכים. בשנת 2017 היו כ-60,000 מעצרים ו- 34% מתוכם היו מעצרים עד תום ההליכים.
היד על הדק המעצר הפכה קלה. המשטרה והפרקליטות מגישות בקשות מעצר במקרים בהם יש אפשרות חלופית, ובית המשפט, בחלק מהמקרים, מאשר בקשות מעצר חסרות בסיס. חרף הוראות חוק המעצרים בפועל פעמים רבות מדי המעצר הופך להיות מקדמה על חשבון העונש, וזאת טרם הורשע הנאשם בדין.
יתרה מכך, כאשר נאשם נעצר עד תום ההליכים פעמים רבות מדובר בתמריץ שלילי על הנאשם לחתום על עסקת טיעון, להודות בחלק מהמיוחס לו, ולסיים את "הסיוט" בו הוא מצוי, וזאת גם במקרים בהם יש לנאשם טענות הגנה טובות, אך כוחו הנפשי ומשאביו הכלכליים אינם מאפשרים לו שנים של מאבק משפטי, כאשר הוא מצוי מאחורי סורג ובריח.
השופט מנחם אלון ציין בצדק רב כי כליאתו של אדם מאחורי סורג ובריח שלא כדין ולו לדקה אחת, דינה כדין שלילת חירות לשעה אחת, ל- 72 שעות, ולכל תקופה שהיא, שכן "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם".
דומה שמושכלות היסוד של דיני המעצרים היטשטשו בעת האחרונה. הפרשות האחרונות מלמדות שקווים אדומים נחצו ואנשים נורמטיביים לחלוטין, שמעדו, וברור לכל שלא נשקפת מהם סכנה לשלום הציבור מוצאים עצמם חודשים ארוכים במעצר טרם הרשעה בדין.
במציאות שנוצרה חייב המחוקק לומר את דברו, ולהבהיר לפרקליטות ולבתי המשפט שאת המעצר, ובמיוחד המעצר עד תום ההליכים, יש לשמור למקרים קשים וחמורים של עבירות אלימות קשות, רצח, אונס, עבריינים סדרתיים וכדומה, כאשר נשקפת סכנה ממשית לשלום הציבור מהנאשם.
הכותב הוא דוקטור למשפטים, עורך דין, הפרשן המשפטי של אולפן ynet ומומחה למשפט חוקתי ומינהלי באוניברסיטת רייכמן
