בישראל עדיין ממתינים לתגובה של איראן ושלוחיה, שעלולה לכלול כמות גדולה מאוד של טילים וכטב״מים, והתושבים הבדואים מודאגים במיוחד - שכן כמחציתם סובלים מהיעדר מיגון. כך עולה מדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת שפורסם במרץ האחרון, שלפיו גם בכל הנוגע להתרעות על ירי טילים - בכלל לא ברור אם כל יישובי החברה הבדואית "מכוסים" על ידי אזורי התרעה של פיקוד העורף, ובפרט בשטחי הפזורה.
5 צפייה בגלריה
בית שנפגע בפזורה הבדואית במתקפה האיראנית באפריל, וכתוצאה מכך נפצעה קשה ילדה בת 7
(צילום: פרחאן גבוע)
בנגב חיים כ-300,000 בדואים, כ- 77% מהם מתגוררים ביישובים מוכרים ובמועצות האזוריות אל קסום ונווה מדבר, וכ-23% חיים באזורים המכונים הפזורה הבדואית. מתחילת המלחמה נהרגו מירי טילים שבעה מבני החברה הבדואית, שבעה מהם התגורר בפזורה. בעיר רהט עצמה נפלו ארבע רקטות, אחת מהן פגעה בבית והשאר נפלו בשטח פתוח. בנוסף, כמה אזרחים נפגעו באורח קל וכ-60 הוגדרו נפגעי חרדה.
רק לפני כמה חודשים, במתקפת הטילים והכטב״מים האיראנית, אמינה אלחוסני בת ה-7 נפצעה באורח קשה כתוצאה מפגיעת רסיס של מיירט בביתה בפזורה הבדואית, ליד ערד. היא עדיין שוכבת בבית החולים.
לפי המשרד לשוויון חברתי, מצב המיגון של בתי מגורים ביישובים הבדואיים דומה לזה שבכלל הארץ ואפילו טוב ממנו, היות שמדובר ביישובים חדשים יחסית. לא ברור על בסיס איזה מידע הסתמך המשרד כשמסר למרכז המחקר והמידע של הכנסת את הנתון הזה.
5 צפייה בגלריה
ילדי משפחת אלקרעאן המנוחים, שנהרגו מפגיעת טיל ב-7/10: למעלה מימין - ג'ואד בן ה-11 ומאלכ בן ה-16, ילדיו של איברהים. למטה מימין, ילדיו של אחיו: אמין בן ה-11 ומחמד דיב בן ה-16
(פרטי)
בפזורה הבדואית אין מבני קבע ולכן אין מיגון תקני, ואילו במועצות האזוריות יש קשיים בהסדרת ההתיישבות. בנוסף, ביישובי הקבע רבים מתגוררים במבנים לא תקניים ולא חוקיים. עם פרוץ המלחמה המשרד לשוויון חברתי הציב מיגון המורכב משקי חול גדולים שבו יכולים, לפי המשרד, להסתתר עד 100 איש. הבעיה היא שאין למבנה תקרה, כך שהוא אינו מוגן מפני פגיעה ישירה. לפי משרד הביטחון, מתחילת המלחמה הוצבו ביישובים הבדואיים ובפזורה כ-44 מיגוניות ו-32 מיגוניות מסוג "הסקו" - מבני ביצור שמורכבים מסלים גדולים שאותם ממלאים בחול.
איברהים אלקרעאן (51), תושב המועצה המקומית כסייפה, איבד שניים מילדיו בשעות הראשונות של המלחמה - את מאלק בן ה-16 וג'וועד בן ה-12 - מפגיעה ישירה של רקטה. "היו שתי נפילות ביישוב שלנו, הנפילה הראשונה העירה את כולנו", שחזר. "הטיל השני לקח ארבעה נערים, שני הילדים שלי ושני אחיינים. גם השכנים שלנו ספגו הרוגים ונפגעים. עכשיו קשה לנו מאוד. אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר. שום דבר לא השתנה, אין לנו מיגון. זה לא עוזב אותנו וכשאני מתחיל לדבר על זה זה מחזיר לאחור. גם הנפילה במג'דל שמס החזירה אותי לאחור, זה עורר את כל סערת הרגשות מחדש. הרגשנו כאילו זה קרה לנו מול העיניים. זה דבר שאי אפשר לקום ממנו.
"אפשר לחיות עם השכול והאבל, אבל אי אפשר לרפא את השכול. האובדן שלנו מאוד גדול, אבל עם הזמן אתה מתחיל להסתכל על דברים אחרת. המלחמה הזו היא מלחמה של ילדים ונשים. המלחמות פעם היו בשדה הקרב, חייל מול חייל. פה זה אחרת. הטילים האיראניים? הם רק יפגעו בעוד ועוד ילדים. אנחנו קיבלנו מיגוניות, אבל אנחנו טיפה בים. יש חברה שלמה בלי מיגון. כשהתחילו האיומים מאיראן והיה חם, בכביש 31 יש גשרים מתחת לכביש, אז כל יישוב ליד הכביש היה תופס את זה. 'הגשר הזה שלנו, הגשר הזה של המשפחה שלנו' אנשים אמרו, וככה כולם התנהגו. יש כאלה שממש רבו על הגשרים, זה המקלט שלהם. זה אבסורד אחד גדול ובלתי נתפס".
5 צפייה בגלריה
הבית שנפגע בפזורה במתקפה האיראנית באפריל. "מתקפה נוספת תפגע בעוד ילדים"
(צילום: פרחאן גבוע)
לילה אל פירג'את (40), תושבת הכפר הלא מוכר באר אל- משאש ואמא לחמישה ילדים קטנים, סיפרה: "בתקופה הקשה הזו אנחנו יושבים, מסתכלים על השמיים ומתפללים לאלוהים. כתבנו מכתבים, פנינו למועצות האזוריות, ואף אחד לא שומע אותנו. אנחנו מרגישים בסכנה. אני אשת קהילה וכל הזמן שואלים אותי מה עם המיגוניות, אבל אף אחד לא באמת שומע אותנו במדינה. אנחנו תוהים איך המדינה רואה את האנשים שגרים בכפרים הלא מוכרים? היינו רוצים שנקבל את הזכויות שמגיעות לכל אזרח, את ההגנה שמגיעה לכל אזרח. וזה לא קשור לערבי או יהודי. אנחנו לא יודעים מה לעשות".
יחד עם היעדר המיגון, במגזר הבדואי סובלים גם מעלייה בהריסות הבנייה הלא חוקית, מה שמשאיר חלק ללא קורת גג. "לאחרונה המדינה הרסה את הבתים שלנו, ומי שהרס יודע שהמצב שלנו הרבה יותר גרוע", סיפר חסין אלע'ול, תושב ערערה שבנגב בשנות ה-50 לחייו. "אנחנו חיים לא רחוק מבסיס נבטים. במתקפה האיראנית אנשים נפגעו מהיירוטים, בהם משפחת אלחסוני שגרה לא רחוק מאיתנו. כשכלו כל הקיצים אתה רוצה להציל את עצמך. אחד התושבים בנה מקלט, וביקשו להרוס אותו. אני עובד משרד החינוך והאוניברסיטה הפתוחה, אנחנו אנשים נורמטיביים, אבל המדינה רוצה להרוס ולא מעניין אותה מה יקרה עם האנשים למחרת.
"אנחנו חיים בתקופה מנוגדת לכל היגיון. אני מכיר את הפוליטיקה הישראלית, ועושים דה-הומוניזציה לבדואים. אז מה עושים בנוגע למיגון? שום דבר, אנחנו חשופים. כולנו מרגישים חסרי אונים. אני עובד עם יהודים, אנחנו משפחה נורמטיבית. הממשלה הזו מבקשת להתסיס את השטח. אחרי הריסת הבתים, אף אחד לא חשב איך לסייע לאלה שנותרו ללא קורת גג. אנחנו מחכים לחסדי שמיים. כולנו עוברים ימים קשים מנשוא, אבל גם הישראלי המצוי יודע שנקלענו למצב ביש".
לפי הדוח של מרכז המחקר של הכנסת, רק 56% ממבני החינוך החברה הבדואית ממוגנים. במועצות האזוריות הבדואיות אל קסום ונווה מדבר מדובר על פחות מ- 50%, כש-48% ממבני החינוך אינם ממוגנים בכלל. רועי ברק, רכז פרויקט הנגב בעמותת סיכוי-אופוק, אמר כי "הפקרת תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב נמשכת ביתר שאת מאז 7 באוקטובר ועד ליום זה ללא כל התקדמות מצד המדינה. לצערנו, עד כה המיגוניות הבודדות שהוצבו בקרבת מגורים הן בכמות מזערית ורחוקות מאוד מלספק מיגון לעשרות אלפי תושבי האזור".
הוא הוסיף: "המדינה, שהכירה בבעיה והחליטה בעצמה להוציא צו מיוחד שיאפשר למגן לפחות מוסדות חינוך, אינה מיישמת זאת - והצו כבר תשעה חודשים לא הוצא. מן הראוי שהמדינה ומוסדות התכנון לא רק יפרסמו את הצו אלא גם יפרסמו צו דומה שייתן פתרון למיגון הכפרים. כל זאת, באופן מותאם לצרכים של תושבי הכפרים הבדואים-ערבים בנגב".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "פיקוד העורף עומד בקשר שוטף עם ראשי הרשויות, המשרד לשיוויון חברתי ומנהלת הבדואים. כחלק מתפיסת האחריות המרחיבה, מתחילת המלחמה פיקוד העורף פועל לפריסת אמצעי מיגון בפזורה הבדואית ומוביל פיילוט למתחם מיגון בשם 'Hesco' המורכב משיטת ביצורים אמריקנית - מרשתות פלדה ובד יוטה הממולא בחול. מדובר באמצעי מיגון זמני, אפקטיבי ומהיר לתושבי הפזורה הבדואית בנגב. עד כה, הוצבו מעל 30 מתחמי מיגון מסוג זה".
