על רקע התחממות הגזרה הצפונית, הגיעו הבוקר (חמישי) משפחות חטופים ופעילות מחאה סמוך לשער הקריה בתל אביב וקראו: "לא למלחמה כוללת, כן לעסקת חטופים".
הצהרת משפחות חטופים ומיצג של מחאת הנשים להחזרתם מחוץ לקריה
(צילום: מיקי שמידט)
שי מוזס, אחיינו של החטוף גדי מוזס, אמר במחאה: "דוד שלי, בן 80, מוחזק כבן ערובה כבר 349 ימים. הוא נחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז. מדינת ישראל, בשליחותה נסע גדי לכל רחבי העולם כדי ללמד את החקלאות הישראלית, מפקירה אותו בשבי. כל ישראל ערבים זה לזה? פדיון שבויים היא מצווה גדולה? ככל שזה נוגע למר וגברת הפקרה כנראה שלא. ככל שזה נוגע לקואליציית ההפקרה - כנראה שלא.
"אני קורא לאזרחי ישראל - אתם מרגישים את ההפקרה, אתם מבינים שאם הם לא חוזרים, אף אחד מאיתנו לא בטוח, לא בחדר השינה, לא ברחוב, לא כשנשלח את ילדינו לבית הספר ולצבא, לא כשנגיע לגבורות", קרא מוזס. "אם הם לא חוזרים, זה כל אחד לעצמו, התפרקות של הפלא שהוא מדינת ישראל. הדרך למנוע את ההתפרקות היא לא הרחבת המלחמה בצפון, אלא חתימה על העסקה הנמצאת על השולחן - הפסקת הלחימה והחזרת החיים לשיקום והנרצחים לקבורה".
גם יפעת קלדרון, בת דודתו של עופר החטוף בעזה, נשאה דברים בהפגנה: "כל הדיבורים על ממשלת אחדות לא מעניינים אותנו אם הם לא מתחילים בתנאי שתיחתם עסקה. לא חזית צפונית. לא תרגילים פוליטיים להחלפת שר ביטחון. לא פעולות מול חיזבאללה. כל אלה לא יחזירו אותם הביתה".
דני מירן, תושב יסוד המעלה ואביו של עמרי מירן המוחזק ברצועה, סיפר ל-ynet: "כבר כמעט שנה שאני לא גר בבית, נפל טיל 300 מטר מהבית שלנו במטע. היום רצועת הביטחון היא צומת כח, זה קו הגבול. יום אחד אני אספר לנכדות שלי על הימים שטיילנו בקריית שמונה. המדינה הפקירה את הצפון, והיא הייתה צריכה לפעול כבר לפני 11 חודשים בצפון אבל הממשלה הזאת מצליחה לטלטל אותנו ולהביא אותנו בכל פעם לתהום אחרת".
מירן סיפר על אכזבתו מהתנהלות הממשלה, גם כתושב הצפון וגם כאב לחטוף: "לאף אחד אין אומץ להחליט על שום דבר. לא יודעים לתת הנחיות אלא רק ביקורת על קצין כזה או אחר, אומרים לנו שהחמאס לא ירצח חטופים חיים - ואז חוזרים שישה חטופים בארון. מה זה גורם לי לחשוב כאבא? אני אקבל את הבן שלי בשקית שחורה? כל פעם הם מגיעים לעסקה מחליטים אחרת, הם בעצם מחליטים לא להחליט ולא עושים כלום. לא בעזה ולא בצפון. אבל הם כן יכולים להחליף שר ביטחון במהלך מלחמה".
כמו מירן, גם מירב לשם גונן, תושבת כפר ורדים שבגליל המערבי ואמה של רומי החטופה ברצועה, שיתפה בתחושות. "לפני שבועיים ישבנו בנהריה לראות שקיעה, פתאום כטב"ם מעלינו ויירוט. זה מצב הזוי. עם זאת, צריך להבין שככל שיש יותר מטרות יש פחות קשב בין מטרה למטרה", הסבירה לשם גונן, "יש חשוב, ויש חשוב ודחוף. להחזיר את תושבי הצפון והדרום לביתם זה חשוב, אבל הדחוף הוא פיקוח נפש. הבת שלי שם כבר 349 יום, זה פיקוח נפש וסכנה מיידית".
היא הביעה אכזבה מהתנהלות הממשלה, לצד תקווה מהחברה הישראלית: "לי אין כוח יותר לדבר איתם, יש לי תחושה שהם מורחים אותי. אבל אני נפגשת כל יום עם עשרות אזרחים ואני יכולה להגיד בלב שלם שלא משנה למי הם הצביעו, כולם רוצים לראות את החטופים בבית. השיח הוא על איך. האכזבה בחברה הישראלית היא עצומה, ומשבר האמון עוד יותר. אנחנו צריכים לשקם אותו, וזה מתחיל מלהחזיר אותם הביתה".
