הסרט "המדרשיה" של טל בכר ויאיר אגמון ששודר בכאן 11 החזיר אותי אל המראות והקולות של נעוריי בישיבה התיכונית בפרדס חנה - לבית המדרש, לפנימיות ולהצגות פורים, כמו גם למכונית השרופה שעפה מהגג ולניפוץ התדיר של נורות הפלורסנט. כל המראות הללו, שמתברר שרבים מהצופים קיבלו בתימהון מהול בזעזוע, חיממו את ליבי ועוררו בי געגועים.
בכ-60 שנות פעילותה צמחו במדרשיה אינספור משפטנים, כולל שופט עליון, רופאים, אנשי חינוך ותקשורת, קצינים בכירים, שרים ומנהיגים בכל שדרות החברה הישראלית. בוגריה – מיעקב נאמן דרך אדם ברוך, מאיתן כבל עד יהודה גליק, מבני אלון עד פרופ' יוסף ישורון - הם לכאורה סמל למיינסטרים. אלא שהתנהגות תלמידי המדרשיה התאפיינה תמיד בניפוץ נורמות ושבירת כלים. הסרט משרטט כיצד מה שהתחיל בעידוד עצמאות ושובבות התפתח בשנות ה-90 וה-2000 לסערת ונדליזם ואנרכיה, שהסתיימה בסגירת המוסד. הניגוד הזה מעורר שאלה: האם שיטת החינוך שהונהגה במדרשיה, שאפשרה עצמאות ודומיננטיות של התלמידים בניהול הישיבה, היא מודל טוב או רע לחינוך?
הסרט, על ניפוץ המוסכמות והפלורסנטים שבו, מאפשר לצופים לטעום מהתבלינים הפיקנטיים שהוסיפו טעם לחיינו. הצפייה מעוררת רושם שעלול להטעות, כאילו רק כך נראו חיי התלמידים שאחר כך עמדו בחזית החברה הישראלית. אבל היה צד נוסף במדרשיה, חשוב לא פחות: 12 שעות לימוד מדי יום, חציין גמרא וחציין לימודי תיכון ברמה הגבוהה ביותר. היו ישיבות תיכוניות אחרות שבהן הלימודים היו כל עולמם של התלמידים. במדרשיה – אנחנו בחרנו אחרת. מילת המפתח להבנת הקו החינוכי של המקום היא "בחרנו". התלמידים בחרו ולא הצוות החינוכי.
הסופר אוריאל אופק אמר פעם שילדים אוהבים לקרוא ספרי הרפתקאות כי הם מאפשרים להם לחוות הגשמה של המאוויים הכמוסים שלהם. בבית הספר היסודי שבו למדתי המחזנו את הספר "אי הילדים" של הסופרת הגרמניה מירה לובה. הוא תיאר את חייהם של 11 נערים ונערות שנסחפו לאי בודד לאחר שספינתם נטרפה באוקיאנוס. הם ניהלו את חייהם על האי באופן עצמאי ששבה את ליבנו והלהיב את דמיוננו, בלי שאיש יגיד להם מה לעשות ואיך להתנהג. במדרשיה לא חלמנו על אי בודד - אלא חיינו באחד כזה.
באי שלנו לא היו הורים והמחנכים היו רק אורחים. כשהיינו רעבים בלילות טיפסנו על הגג של המטבח והוצאנו אוכל מהמקררים. כשהתכוננו למבחנים – היו מי שדאגו להשיג עותקים מראש. לא פעם העירו אותי באישון לילה לסייע לתלמידים לקראת מבחן. כשהיינו "דליתים" (שמיניסטים) עבדנו חודשים כדי לממן את הפקת הצגת פורים המושקעת. רק אנחנו בחרנו איך לנהל את חיינו, וכל האחריות הייתה שלנו.
בבית היתומים של המחנך הדגול יאנוש קורצ'אק הילדים ניהלו את המקום וקבעו את הנורמות. הם אפילו ניהלו בית משפט שבו שפטו תלמידים ומורים והשליטה בחייהם עיצבה את אישיותם. להבדיל וכו', כאלה היו חיינו. יצרנו עולם בתוך עולם באופן שהפך את המחזור ליחידה מכפילת כוח שאיש לא היה יכול לעמוד בפניה. הייתי מוכן להישבע ששלושת המוסקטרים אתוס, פורתוס ואראמיס הם בוגרי המדרשיה כשקראו "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד".
לכוח העצום הזה היה גם מחיר שאותו שילמו מי שלא השתייכו לזרם המרכזי. וכן, את המחיר שילמו גם נורות הפלורסנט המנופצות במסדרונות או ציוד אחר שאותו הרסו התלמידים, כל פעם מסיבה אחרת, ולעיתים ללא סיבה כלל. אבל לעולם את קו הגבול בין מותר ואסור – סימנו אנחנו. זאת הייתה הדרך שבה רצו שנלמד לחיות: לקחת אחריות, ליפול, לקום ולפעמים שוב ליפול.
בעולם שבו ממנים באנגליה שרה לענייני בדידות, ושבו הורים לא מרשים לבני נוער לצאת מהבית אחרי החשיכה, ההיסטוריה של המדרשיה מציבה מודל חינוכי מעצים שבו הנערים מעצבים את חייהם כחלק מאחווה. היה לגישה החינוכית הזו מחיר, אבל המדרשיה חשבה שהתועלת שמביאה איתה רוח הנעורים מלאת-החיים-והפרועה-לפעמים, כמו גם האחריות שבצידה, גדולה עשרות מונים מהנזק שנלווה אליהן.
עו"ד אריאל עטריהאחריות שהוטלה על כתפי התלמידים, כיחידים וכיחידה, התגלתה כגורם מעצב. היא הותירה בהם זרע שינבוט כנכונות לצאת נגד הזרם ולימדה אותם את עוצמת היחד. בסופו של יום, למרות הדרך שלעיתים הייתה יוצאת דופן, רשימת הבוגרים של המדרשיה מלמדת שהניסוי הזה הצליח.
בימים אלה, שבהם בתי הספר הם פעמים רבות מפעל לשבלונות של אנשים-קטנים, המדרשיה ז"ל מציבה בפני הגישה השמרנית של ראשי משרד החינוך מודל ואתגר. השאלה הגדולה היא עד כמה משרד החינוך והחברה כולה יהיו מוכנים להכיל ולעודד גם מסגרות שמשלבות מצוינות עם שבירת הכללים שהם עצמם קבעו, בידיעה שכך נולדות יוזמה, מנהיגות וחשיבה מחוץ לקופסה. כל מה שהם צריכים כדי להצליח זה מעוף. ואולי גם פרויקטור בוגר המדרשיה.
- אריאל עטרי הוא עורך דין פלילי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
