מהקריאות "להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לבתי הקברות" אפשר להבין בטעות שהיא לא דרכה שם אף פעם, ובוודאי שלא ביום הזיכרון. אולם האמת הפוכה: גם לפי הפרשנות הממלכתית ביותר, שמתעלמת מחלקה של הפוליטיקה בגרימת השכול, ברגע שפוליטיקאי דורך בבית הקברות אזי הפוליטיקה נכנסה לבית הקברות. ומכיוון שזה הנוהג לאורך השנים, אזי הפוליטיקה כבר נמצאת בבתי הקברות. לדוגמה: כנראה שהיו משפחות של חללי מלחמת לבנון הראשונה שלא השתגעו על הרעיון שאריאל שרון ז"ל מייצג אותן. לכן הסיפור של יום הזיכרון הנוכחי הוא לא ה"פוליטיזציה" שלו, אלא מה שהיא מייצגת: ההכנות לפרידה הסופית והכואבת מהפסאדה של "צבא העם".
הרעיון עצמו נגמר עוד קודם: נתוני הגיוס פוררו אותו, בהתחלה לאט-לאט ובשנים האחרונות בקצב יותר מהיר, עם התרחבות הקרעים בין השבטים וגם בגלל מהפכות טכנולוגיות ותרבותיות שמתחוללות בכל העולם. בהקשר הישראלי, למשל, השינויים בשדה הלחימה משנים בהכרח את השאלה כיצד בונים צבא למשימות של המאה ה-21. עוד לפני שמבינים אם אפשר בכלל לקיים את "צבא העם" בישראל (בקצרה: לא), צריך בכלל לשאול באיזו מידה הוא צריך להיות כזה.
דווקא בנושא המחאה ביום הזיכרון, המתח העצום סביב התוכניות לשינוי המשטר הוא יותר רקע רגשי מאשר סיבה מרכזית. האירוניה בקיום הדיונים על "חוק הגיוס" החדש בימים אלו הרבה יותר רלוונטית לאמוציות הגואות. העיסוק בשירותם הצבאי של נציגי הממשלה לא היה כה אינטנסיבי אלמלא העובדה שהם אלו שניצבים בפני הכרעה היסטורית, אם להנציח אפליה יסודית בין השבטים. מבנה הוועדה למינוי שופטים הוא נושא קריטי בדמוקרטיה, אבל בהקשר של יום הזיכרון יש יותר חשיבות לשאלה אם שר שדוחף להנצחת עיוות חברתי ולאומי הוא האיש הנכון לדבר מול המשפחות על הקרבתן.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס אלא שאת החטא הבעייתי ביותר מבצעים אלה שלא מציגים לאזרחי ואזרחיות ישראל את הדברים כהווייתם, ומתעקשים לומר שוב ושוב כי "צבא העם" הוא האופציה היחידה ואין בלתה, אף שהיא דה-פקטו שבורה ומתפוגגת. "אין ואסור שיהיה לו תחליף", אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי בשבוע שעבר על המודל, "זה סוד כוחו של צה"ל, זהו סוד כוחה של האומה". רק חבל שבמשפט הזה הוא הוכיח גם קוצר רואי והיעדר אומץ ציבורי, אבל בלי להתכוון הוא גם תרם חיזוק לוגי לטענה ש"צבא העם" התרסק: אם המודל הנ"ל הוא "סוד כוחה של האומה" והאומה, כך נראה, סובלת מחולשה ניכרת לאחרונה, אזי כנראה שמשהו עקרוני התקלקל. הדרך לתקן אותו, אם זה אפשרי נוכח מגמות דמוגרפיות, כלכליות וטכנולוגיות, היא לא הצהרות חלולות.
ונדמה שאותה משקולת תפיסתית סביב סוגיית "צבא העם" מאפיינת היבטים אחרים בהוויה הישראלית, שהודחקו במשך זמן רב. זה אולי הספיק כדי לצלוח שלושת-רבעי מאה, הישג יוצא דופן, אבל התחושה היא שמעבר לכל צריך להשלים עם כך שהמסגרת עצמה עוברת מהפכה, ומה שהיה לא יהיה יותר. פרפוריו של "צבא העם" הם רק חלק מאותו תהליך מייסר ובלתי נמנע. והוא יימשך בין אם השר איתמר בן גביר ינאם בבית הקברות ובין אם לאו.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
