צהרי היום בג'נין. מרכז העיר. לפתע עוצר מיני-ואן קטן באמצע הרחוב וקופצים ממנו לוחמים של יחידה מיוחדת לבצע מעצר. עוד לפני שאפשר להבין מה קורה, פתאום נפתחת אש והמקום כולו מתלהט. זה דרמטי, אבל זה לא אירוע חריג. למעשה, זה כמעט טיפוסי לג'נין. זה יכול לקרות בכל רגע. אתה עלול למצוא את עצמך בתוך זירת קרב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ההתנגשויות האלימות שהפכו לתדירות יותר ויותר בחודשים האחרונים, משאירות מאחוריהן עקבות. במבט ראשון זה נראה כמו בדלי סיגריות, פזורים בהמוניהם על הרצפה, על הכביש. אבל מבט קרוב יותר מבהיר: אלה הם תרמילי קליעים של רובי M16.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ג'נין היא כמו רכב ללא לוחיות רישוי. בתים ממלט, קירות מתפוררים ועלובים, ועליהם מצוירים נופים רבים של חופים, אגמים ויערות, כמו חלונות, כמו נתיבי מילוט. הרחובות חסומים על ידי קוביות בטון ענקיות המונחות במרכזן, ולצידן מוטות ברזל, חוטי תיל ובלוני גז.
דווקא כאן החליטו הפלסטינים להרים שוב את הנשק, ובשנה האחרונה נרשם שיא במספר ההרוגים הפלסטינים מאז האינתיפאדה השנייה. המתיחות והאש הם יומיומיים.
"אבל למה דווקא עכשיו?" אני שואלת ומה שעונים לי לרוב הוא, "למה לא?"
"תביטי סביבך", אומר לי נעים זביידי בן ה-27. "מצאתי תמונה ישנה עם חברי הילדות שלי. אני היחיד שבינתיים עדיין בחיים", הוא אומר לי, לא מודע לכך שאלה שעותיו האחרונות ועוד באותו היום הוא ייהרג בחילופי אש במחנה הפליטים.
מאחורי גבו של זביידי, על הקיר, תלוי דיוקנו של ראאד חאזם. הוא היה המחבל שב-8 באפריל פתח באש בבר ברחוב דיזנגוף במרכז תל-אביב ורצח שלושה ישראלים בפיגוע ירי אכזרי.
הדיוקן שלידו הוא של ג'וליאנו מר-ח'מיס, השחקן והבמאי שנולד לאם יהודייה ולאב ערבי ונרצח ביריות בג'נין על ידי חמוש רעול פנים. בדירה הקטנה הזאת של זביידי, במחנה הפליטים של ג'נין, הוקם מחדש גם "תיאטרון החופש" של מר-ח’מיס. עוד נגיע לתיאטרון בהמשך.
הזביידי הכי מוכר בתולדות ג'נין הוא זכריא זביידי, מי שהיה מפקד גדודי אל-אקצא בג'נין ומבוקש בכיר של ישראל, נכלא, ועלה לכותרות שוב לפני שנה בבריחה המפורסמת מכלא גלבוע. עכשיו הוא שוב מאחורי סורג ובריח. ומי שבהיעדרו הפך לזה שמנהל את העניינים, האיש אליו נשואות העיניים במחנה הפליטים, הוא ג'יבריל זביידי, אחיו בן ה-36.
"אני לא זוכר אירוע ספציפי שגרם להתקוממות כאן. הנפץ הוא הקונטקסט - הימין הקיצוני בישראל הופך יותר אגרסיבי. הרשות הפלסטינית יותר ויותר על סף קריסה", הוא אומר לי.
הנשיא העומד בראש הרשות, מחמוד עבאס, בן 87, אל מול גיל ממוצע בשטחים של 21. המנדט שלו פג כבר בשנת 2009 והבחירות האחרונות התנהלו ברשות בשנת 2006. "הוא היה רוצה שנניח ונמסור את הנשק. אבל הוא הרי לא מסוגל אפילו לקבל מישראל את גופות ההרוגים שלנו. הם נשארים בחדרי המתים שלהם במשך חודשים, כמו כלי להפעלת לחץ וסחיטה. מה הוא מצפה לקבל עבור החיים?" מוסיף זביידי.
"אני ניסיתי הכול: ניסיתי ללמוד, אבל עצרו אותי כל הזמן; ניסיתי לפתוח סדנה, אבל הרסו לי אותה; ניסיתי לעזוב כאן, אבל מנעו ממני ויזה. תשלחו לכאן את הקסדות הכחולות, את כוחות שמירת השלום של האו"ם, ואני אעצור. אבל דברו איתי על העתיד. אל תדברו איתי על מפת דרכים ומשא ומתן לשלום, כי הבעיה שלי היא כאן ועכשיו", הוא אומר.
ג'יבריל ישב בעצמו בעבר בכלא הישראלי ואף שבת רעב. הוא הואשם שחוליה בהנהגתו תיכננה לירות טילים על עפולה ולבצע פיגוע רצחני בירושלים.
"כשהוא אומר שהוא ניסה את הכול, הוא צודק, הוא ממש ניסה את הכול. כמו כולם", מצדיק אותו מישהו אחר. מדובר בחמוש בן 18, תושב המחנה, ויש לו דעה ברורה על האופן שבו התנהלו הפלסטינים אחרי כישלון האינתיפאדה השנייה - אז הם בעיקר פנו לכיוון החוק הבינלאומי ולהפעלת הקהילה הבינלאומית בעניינם.
הוא מביא כדוגמה את גדר ההפרדה, שבית הדין הבינלאומי בהאג קבע כי היא בגדר סיפוח ובלתי חוקית. "אבל מה השגנו? קיר ההפרדה הפך להיות אטרקציה תיירותית", הוא אומר לי. "עושים על הרקע שלו צילומי סלפי. ההבדל היחיד שלפני כן, בעבר, הפכת למטרה אם היית פעיל התנגדות חמוש. היום אתה קודם כל, ולפני הכול, מבוקש ומטרה. אתה מטרה כי אתה קיים", הוא אומר.
רוב ה"שבאב" במחנה הפליטים של ג'נין, כבני 20. נועלים נעלי בלנדסטון ולובשים מעילים עם קפוצ'ון. לרבים מהם יש תואר. רק במבט שני מבינים שמדובר במבוקשים, כי אין עליהם מכשירי אייפון אלא מכשירי סלולר "לא חכמים". "זה בגלל המל"טים", הם מסבירים
רוב ה"שבאב", כמוהו, במחנה הפליטים של ג'נין, כבני 20. נועלים נעלי בלנדסטון ולובשים מעילים עם קפוצ'ון. לרבים מהם יש תואר. הם מתנהגים כלפיי בצורה נחמדה. רק במבט שני מבינים שמדובר במבוקשים, כי אין עליהם מכשירי אייפון אלא מכשירי נוקיה, מכשירי סלולר "לא חכמים". "זה בגלל המל"טים", הם מסבירים.
אז הם לא סתם צעירים; הם ג'יהאדיסטים, גם אם לא בסגנון של אל-קאעידה. לדבריהם הם לא נגד ישראל בשל היותה ישראל, אלא נגד הכיבוש. להילחם עבורם זו בחירה של עיקרון, מנותק ובלי קשר להשלכות, מנותק מהתוצאה. לא אכפת להם מכך ששעותיהם ספורות. בגלל זה הם כל כך מסוכנים, כי הם מוכנים לכול ובעיקר עבור כלום. ובמיוחד הם מסוכנים כי מאסו בפתח ובחמאס. הם לא מקבלים פקודות מהארגונים המבוססים, לא נותנים להם דין וחשבון, אלא עונים רק לעצמם.
ג'נין היא העיר הכי צפונית בגדה המערבית, 60 קילומטר מרמאללה. מסע של שלוש, ארבע, חמש, אפילו שבע שעות. תלוי במחסומים בדרך. ואין בה כלום. יש פארק אחד, בית קולנוע אחד, מגרש כדורגל אחד, מקום שנועד להופעות. וחוץ מאלה, רק דיוקנאות של "שהידים", כמו שאומרים כאן, בכל פינה ופינה. תמונות של אלה שנהרגו, או אלה שהרגו.
אני שואלת את הצעירים כאן לאן יוצאים, לאן הולכים כדי לבלות קצת עם החברים, ואף אחד לא מבין את השאלה. לא מנווטים כאן עם גוגל מפות אלא עם ויקיפדיה. הנה הרחוב שבו ירו למוות בעיתונאית אל-ג'זירה שירין אבו-עאקלה; שם זה הרחוב שדרכו נכנסים רכבי הצבא הישראליים.
ג'נין היא הסמל של כישלון תהליך אוסלו ושל השאיפה לנהל מו"מ מדיני, אבל בינתיים לבנות מוסדות עירוניים ולכונן שגרת חיים. "בשנים האלה כל סנט הלך לרמאללה. נכון שיש היום תרופות בבתי המרקחת, אבל את לא יכולה להרשות לעצמך לרכוש אותן. יש אוניברסיטה, לומדים, אבל לא מוצאים אחר כך עבודה. כי תחת הכיבוש, הכלכלה לא אפשרית", אומר לי ראש העיר של ג'נין, נידאל אבו-סאלח.
"נכון", הוא מדגיש, "יש ראש עיר, אבל העירייה פועלת ללא חשמל. ומעל לכול, הסיוע הכספי הבינלאומי נחתך בחצי. עכשיו כל הסיוע הולך לאוקראינה".
במובן מסוים, ג'נין מעניינת את הישראלים הרבה יותר מאשר את הפלסטינים עצמם. העיר, שמרוחקת שלוש שעות מרמאללה, נשכחה על ידי כולם. אבל היא עשר דקות נסיעה ממחסום ג'למה, מעבר הגבול לשטח ישראל. וזו גם הדרך הקצרה ביותר עבור מי שרוצה לבצע פיגוע.
"תיאטרון החופש" בג'נין מספר סיפור אחר. הוא נוסד באינתיפאדה הראשונה על ידי ארנה מר, פעילת זכויות אדם יהודייה. אחד המשתתפים בקבוצת הילדים של התיאטרון היה זכריא זביידי. התיאטרון נחרב כמעט לגמרי במהלך האינתיפאדה השנייה, והוקם מחדש על ידי בנה של ארנה, ג'וליאנו מר-ח'מיס, ועל ידי מי שהיה חברו הטוב ושעדיין בחיים, זכריא זביידי.
"תיאטרון החופש" נטש את הנשק, את העימות המזוין, ובמשך זמן רב ג'נין הפכה למקום שממנו יצאו ונכנסו אומנים מכול העולם. עד שג'וליאנו מר-ח'מיס נרצח. ולא על ידי ישראל; חמוש רעול פנים ירה בו בזמן שישב ברכב שלו, בשכונה שבה התגורר בג'נין. זה היה בשנת 2011. מאז, יום אחרי יום, הכול החל כאן להתפורר.
תיאטרון החופש הגיב בזמנו לרציחתו של ג'וליאנו מר-ח'מיס בכך שהחליט להשאיר את הדלת תמיד פתוחה, את האור תמיד דולק. אבל אין עוד ארגון לא ממשלתי מלבדו, הוא היחיד שנותר. והתיאטרון הוא הצל של עצמו.
"להתנגדות יש צורות רבות, ושלנו כאן, היא ההתנגדות התרבותית. כשרואים אותך על הבמה, כשרואים אותך מבחוץ, מבינים מי את, ואם את מי שאת רוצה להיות", אומר לי מוסטפה שטה, מנהל התיאטרון, "כי להילחם נגד הכיבוש ובסוף לקבל את מחמוד עבאס או את חוקי השריעה, זה חסר טעם".
"תחשבי על לבנון", הוא אומר לי. "ישראל נסוגה ולבנון היא אסון גדול עוד יותר עכשיו מאשר לפני. אבל אף אחד לא עוצר רגע לחשוב בהיגיון. ההתנגדות החמושה היא לגיטימית, אבל השאלה היא: יש לה טעם? כי זו לא רק השאלה לגבי להישאר על האדמה, אלא גם השאלה לגבי להישאר מי שאת".
ענדן נארנייה הוא המנהל הטכני של תיאטרון החופש והוא גם הזיכרון שלו. הוא כאן מהיום הראשון של התיאטרון, והוא אומר: "זה כאילו חזרנו אחורה בזמן. כמו בשנת האפס. אבל באינתיפאדה השנייה הכול היה יותר מובנה. היו כאן אנשי פתח ואנשי חמאס והייתה אסטרטגיה. לעומת זאת היום לא הולכים יותר אחרי פתח או חמאס. הם הולכים אחרי אינסטגרם, עוקבים אחר הטרנדים בטיקטוק. היום כל אחד יכול להחליט שנמאס לו, ולפעול", הוא מסביר.
וכשהוא אומר כל אחד, הוא ממש מתכוון לזה. ראאד חאזם, המחבל מרחוב דיזנגוף, היה שייך גם לתיאטרון החופש. וזו הנקודה המרכזית: אין התארגנות של ממש היום. במובן מסוים חוסר הארגון, היעדר ההיררכיה הפכו לנקודת עוצמה מבחינתם.
בית הקברות כאן הפך לסוג של נקודת מפגש חברתית, כמו בבית הקברות של שכם, שהפך למוקד עלייה לרגל של כל הצעירים, שמשוטטים בין הקברים של אנשי גוב האריות שנהרגו בחודשים האחרונים. כך, למשל, הם נוהגים בשכם לעלות לקבר של איברהים אל-נבלוסי, מי שהיה מנהיג בפועל של חבורת גוב האריות, דמות נערצת, שחוסל בחודש אוגוסט האחרון.
ג'נין היא למעשה רק אחד ממוקדי הבעירה. האחד שואב השראה מהשני. שכם, חברון, שייח' ג'ראח בירושלים, הגדר בנבי סאלח וכמובן, עזה. כמו מרוץ שליחים, תבערה במקום אחד מציתה את המקום השני. אחרי שהאש נכבית במקום אחד, היא מיד מתחילה לבעור במוקד אחר, חזית חדשה נפתחת. כולל החזית בתוך שטח ישראל, כפי שקרה עם הפיגוע שביצע ראאד חאזם. הם מרגישים שאפשר לנצח אותם, אבל אי-אפשר לחסל אותם. הם קוראים לעצמם "מגיני ג'נין". אם ישראל לא תפסיק את הכיבוש אנחנו נתקוף, הם מעבירים מסר, אנחנו נלך רחוק יותר. הם לא מפרטים מה זה רחוק יותר.
מה שהם רואים כנקודת חוזק, כמוקד עוצמה, הוא באותה נשימה גם נקודת תורפה וחולשה. "כי בלי ארגון הם הופכים לבלתי צפויים, ולכן קשה מאוד לעצור אותם. אבל מצד שני קל יותר לעשות להם מניפולציות", אומר עדנן נארנייה, "מאיפה מגיעים כל כלי הנשק האלה? מי משלם עבורם ומהי האג'נדה?"
במוקדם או במאוחר, עידן מחמוד עבאס יגיע לסיומו. ובין חמאס לפתח יגיע רגע האמת לגבי ההנהגה וההובלה, רגע ההכרעה. שני הארגונים מפולגים ביניהם ובתוך השורות שלהם עצמם. כמו הפילוגים והפיצולים שרואים בין איראן, קטאר, האמירויות. גם ארה"ב. "גם הבן שלי בכלא. אבל למען האמת, עדיף ככה, טוב יותר ככה. אני לא רוצה שהוא ייהרג, אבל אני גם לא רוצה שהוא יהרוג", אומר לי נארנייה.
בתוך התיאטרון, בינתיים, שתי אזרחיות אנגליות הגיעו לביקור. שתי פעילות פרו-פלסטיניות. אין להן מושג מי זה זכריא זביידי, הן גם לא קראו כלום בגוגל על ההיסטוריה של תיאטרון החופש, אבל הן לגמרי בעד ההתנגדות החמושה. "בסוף אנחנו הרי אלה שמתים", אומר בקול שקט אחד השחקנים.
בזמן שאני מבקרת במקום, בדיוק עושים כאן חזרות להצגה ושמה "מטרו עזה", של במאי שווייצרי. למרות שהוא כאן כבר יותר מחודש, הוא לא הצליח להתחבר מאוד לג'נין, ונראה כי בחרו אותו לתפקיד כי הוא היה היחיד שהציע את עצמו ואת שירותיו.
זאת ההצגה הראשונה שאמורה לעלות בעידן הפוסט-קורונה כאן. ההקצנה האיסלאמית שרבים מהצעירים ומהפעילים החמושים כאן עוברים בולמת ומרתיעה את הפעילים הבינלאומיים, שחוששים לגעת בסוגיה ולהגיע לכאן, מה גם שמאוקראינה ועד המצב בחבל הכורדי, זה לא שחסרות לפעילים הבינלאומיים אלטרנטיבות יותר אטרקטיביות.
אי-האהדה וחוסר החיבה הדדיים. בזמן שפעם הפלסטינים הצטיינו בלהקים ארגונים לא ממשלתיים ועמותות, היום הם מעדיפים לנסות את מזלם בפתיחת דירות Airbnb. מאידך, כל מחנה הפליטים של ג'נין, כך נראה, תומך בגדודי המיליציות. כאן לכל משפחה יש את ההרוג שלה, את הפצוע שלה, האסיר שלה, הבית ההרוס, הטיפול הרפואי שנמנע.
אבל ג'נין היא העיר היחידה שבה הפלסטינים מסתכלים עליך לא במבט כנוע, ההפך. רוב המבטים אליי היו כאלה של גאווה, מבט "תחרותי", אפשר לומר. כי המבט הוא שעושה מבחינתם את התדמית. ככל שרשימת התקריות שבהן היו מעורבים ארוכה יותר, כך הם רואים עצמם פחות קורבנות. ככל שהרשימה השחורה שלך יותר ארוכה, המשמעות היא שהגבת יותר. וזו גאוותם. התעקשות בהתנגדות.
ענדן נארנייה, "תיאטרון החופש": "באינתיפאדה השנייה הכול היה יותר מובנה. היו כאן אנשי פתח ואנשי חמאס והייתה אסטרטגיה. לעומת זאת היום לא הולכים יותר אחריהם. הולכים אחרי אינסטגרם, עוקבים אחר הטרנדים בטיקטוק. היום כל אחד יכול להחליט שנמאס לו, ולפעול"
בנוסף, רוב המשפחות כאן "מעורבות" בכל הנוגע להשתייכות הארגונים המקורית או לתפיסת העולם בכל הנוגע להתנגדות. אחד פעיל חמוש, האחר לעולם לא היה מעז להילחם, אחד הוא מפתח, השני מחמאס, אחד אחר מהחזית העממית, אחד אחר עייף ומת לעזוב הכול ולברוח מכאן. לכן כולם רואים, לדבריהם, בכול עמדה משהו לגיטימי, ובגלל זה הם חשים אחדות.
ולא רק בני ה-20. לדוגמה, בכניסה לבית החולים של ג'נין תלויה תמונתו של עבדאללה אל-אחמד, אחד הרופאים הכי ידועים כאן. הוא נהרג ב-14 באוקטובר האחרון במהלך התנגשויות אלימות מול הצבא. בתמונה הוא ב"פוזה" עם רובה סער. מי שמספר לי את סיפורו מדבר איתי באנגלית מושלמת. "איך זה?" אני תוהה, "איפה למדת?" "ניהלתי סוכנות של האו"ם כאן בעבר", הוא משיב. היום הוא אומר: הפעם לא נעשה שום טעות.
ויש עוד שם שרבים מאנשי מחנה הפליטים אוהבים לדבר עליו: השר החדש, איתמר בן גביר. הם קוראים לו "הטרוריסט האמיתי", אבל באותה העת, נראה שהפלסטינים במקום מודעים היטב לחלוקה הפנימית בישראל ולהבדלים בין חלקים שונים בציבור.
"למען האמת, אין כאן כל חדש. התפנית החדה ימינה בישראל החלה עם רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין", אומר לי מושל ג'נין, אכרם רג'וב. "ישראל לא 'יותר חזקה מאי פעם', ההפך. היא נאלצה ללכת לקלפי חמש פעמים בתוך ארבע שנים. נתניהו הבטיח הכול למתנחלים, כי בלי המתנחלים, שמאז הסכמי אוסלו גדלו פי שלושה, אין לו רוב. והוא יעמוד במילתו על מנת לשמור על הרוב שלו בקואליציה".
מה צופן העתיד? "מחפשים את התגובה שלנו, אבל זאת מלכודת", הוא אומר. "רבים כאן לא מבינים את זה והם ממשיכים לירות על הטנקים. לא שורטים אותם. וגם אם היו יורים עליהם במטולי אר-פי-ג'י, לישראל יש את מטוסי ה-F35. אין שכל", הוא אומר. "אין הנהגה, אבל בעיקר, אין שכל, אין ראש. כי מבחינה צבאית אין כאן כל משחק הוגן. אבל מסתכלים על הדגלים הפלסטיניים במונדיאל בקטאר וחושבים שהעולם איתנו, שננצח".
אבל מצד שני הוא שואל את עצמו, "איך אני יכול לעצור אותם? איזו אלטרנטיבה אני יכול להציב בפניהם? איזה עתיד?"
הערב עוד לא ירד והגדה המערבית ספרה היום כבר חמישה הרוגים. כמה שעות אחרי זה, בשתיים לפנות בוקר, פיצוץ עז מפלח את השקט של הלילה. המואזינים קוראים מהמסגדים לצאת עם הנשקים ולהילחם. בבת אחת נדלקים האורות בבתים, זה אחרי זה, כל ג'נין מתעוררת, בזמן ששיירה ישראלית צה"לית מפלסת את דרכה דרך הכביש הראשי אל מרכז ג'נין, ומיד מתחיל מטח של יריות אל עבר המשוריינים הישראליים. אלה, חסיני כדורים, לא סוטים אפילו מהכביש, אפילו לא מאיצים.
"מצאתי תמונה ישנה עם חברי הילדות שלי. אני היחיד שבינתיים עדיין בחיים", מספר נעים זביידי בן ה-27. עוד באותו היום הוא ייהרג בחילופי אש במחנה הפליטים
הפלסטינים ממהרים לערוצי הטלגרם כדי להבין וללמוד מה קורה, לאן לנוע, לאן ללכת, איפה להתחבא, לאן לכוון. מתצפתים מהגגות, מעבירים מידע האחד לשני עם שליחים. ובמשך שעה, קרב יריות בלתי פוסק. הפיצוצים ורעש הכדורים השורקים נקטע מדי פעם רק על ידי הסירנות של האמבולנסים. והזעקות, במקהלה: אללה אכבר.
בבוקר שלאחר מכן כולם מתאספים מול חדר המתים. חבולים. מביטים באספלט, בזמן שהפצועים מליל הקרבות מדדים, פנס בעין, חבישה על הראש. אלה שבלילה היו השהידים החדשים, שאפשר להלל ולחגוג את גבורתם, עכשיו הם סתם רק עוד גופות. ג'יבריל זביידי נראה מזועזע. אחד ההרוגים מהלילה הוא נעים זביידי, בן דודו. הוא מסתכל עליי ואומר: "ואז יגיע תורו של הבן שלי, והבן של הבן שלי".
הכתבה מתפרסמת גם בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה". תרגום: דניאל בטיני
פורסם לראשונה: 07:44, 13.01.23
