עמק הארזים בבוקר ירושלמי צח וקר היה מקום כינוס אידאלי. שמיים כחולים, עצי שקד שזה עתה החלו לפרוח בוורוד ולבן, ואגלי הטל הכבדים שנחו על העשב היו רקע שאין הולם ממנו לגברים, לנשים וללא מעט ילדים שאחזו בידיהם דגלי לאום כחולים-לבנים ונופפו בהם לרחפן שחג ממעל וצילם.
הם שתו תה חם שחילקו החבר'ה מסיירת כלשהי ושרו שירים של פעם, אבל בלי התלהבות. לא הייתה שם שמחה ומעט מאוד צ'פחות כנהוג בין חברים לנשק שנפגשים להעלות זיכרונות מהימים שהיו צעירים ויפים. הם באו לעמק הארזים באלפיהם מפני שהם מודאגים או כועסים, וכנראה שגם זה וגם זה.
"אתה חושב שההפגנות באמת מזיזות להם?" שאל אותי אלוף בדימוס, לוחם נועז ומפקד מוערך מאוד בעברו. הוא נקב בשמותיהם של שר המשפטים יריב לוין מהליכוד ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן מהציונות הדתית, ותהה מה מריץ אותם: "אתה חושב שביבי ירסן אותם ברגע האחרון?". הוא לא היה היחיד בין משתתפי מחאת המילואימניקים שקיווה שנתניהו לא ייתן לזה לקרות. רבים מבין הצועדים האמינו שראש הממשלה יתעשת בסופו של דבר וימנע את הפגיעה בעצמאות המערכת המשפטית שתביא להפיכה משטרית במדינת ישראל.
רוב אנשי ונשות מסע המילואימניקים היו לוחמים שבאו למחות מפני שלא יכלו לשבת בבית, בחיבוק ידיים. הייתי מופתע מעוצמת התסכול שבה נתקלתי. היו אלה מפקדים ולוחמים במילואים, שאת רבים מהם ראיתי בשדה הקרב פועלים תחת אש בקור רוח ובנחרצות, לא מהססים לשנייה כשצריך להרוג או לסכן חיים כדי להציל חבר, וכאן הם עומדים - חלקם מבוגרים שפניהם קמוטים וקומתם שחה, ולצדם צעירים שזה עתה השתחררו - וכולם שואלים בנוסחים שונים את אותה שאלה רטורית: "היית מאמין שזה יקרה לנו?", או "אני לא מאמין שזה קורה לי", או "תגיד, מה אתה חושב שיהיה?".
משפטים אלה ששמעתי שוב ושוב לצדי שיקפו לא רק הלם ותחושה עמוקה של חוסר ודאות לגבי תוצאות המהלכים של הקואליציה, אלא גם ייאוש מהנהגת האופוזיציה שעסוקה במאבקי אגו ולכן אינה באמת מובילה את המאבק ואינה מייצרת תוכנית פעולה אפקטיבית לעצירת רכבת החקיקה הדוהרת של הקואליציה. יו"ר המחנה הממלכתי, הרמטכ"ל לשעבר בני גנץ שרבים מהנאספים חשים אליו קירבה, חטף לא מעט אש. לעומת זאת, חבר סיעתו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט שהיה בין המפגינים הוזכר לעיתים קרובות כמנהיג שיכול לגרום ליאיר לפיד, לאביגדור ליברמן ולגדעון סער לאחד כוחות.
קצת אחרי עשר בבוקר התחלנו לעלות במדרון ההר המוליך לגשר המיתרים. לידי הולכים תמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר ואליעד שרגא שעומד בראש התנועה לאיכות השלטון. "אני לא מקנא במי שהיום הוא משרת ציבור בדרגה בכירה", אומר פרדו, שהיה קצין בסיירת מטכ"ל. "בעיקר לשומרי הסף נשקפת כעת סכנה גדולה. הם עלולים לעוף בגלל מילה אחת לא נכונה שאמרו". שרגא הג'ינג'י, שהיה קצין בכיר באוגדה שבה שירתתי במילואים, אמר: "זה רק התחיל. זו מלחמה והיא תהיה ארוכה וקשה וכולנו צריכים להיות מתחת לאלונקה".
"אבא, למה כתוב שביבי שקרן", אני שומע ילד בן 9 שואל את אביו. "לא אומרים שקרן על ראש ממשלה", נוזף רכות האב הצעיר בבנו וממשיך ללכת. אבל הילד אינו מרפה: "אז למה כתוב שנתניהו גנב?". "כי הוא גנב לנו את המדינה", מתערב מישהו מהצד וזוכה לקריאות הסכמה. אבל הילד שנראה לא מרוצה בעליל מהתשובות שקיבל מתחיל לרוץ קדימה, כנראה אל מישהו שהוא מכיר. "אם תלך לי לאיבוד נתראה בבג"ץ", צועק האב שהתכוון כנראה לאתר הסיום של ההפגנה ויצא לו כפל לשון שנון. בעיקול הבא אנחנו פוגשים את עומרי (שמו של הילד החקרן) אוחז מגפון וקורא קצובות כשהצועדים חוזרים אחריו: "דמוקרטיה, דמוקרטיה". דור העתיד לומד מהר.
בצהריים ראשו של טור המילואימניקים כבר מתחת לגשר המיתרים, בעוד זנבו משתרך עדיין הרחק למטה. המארגנים והמשטרה חששו שהלוחמים לשעבר יתפרעו ויחסמו את הכניסה לירושלים. עשרות שוטרים ואנשי מג"ב ניצבו בצומת הקריטי, אבל החששות התבדו. המפגינים, אנשי צבא ממושמעים, המתינו לאור ירוק במעברי החציה והשוטרים נשארו חסרי עבודה. פה ושם היו ויכוחים מנומסים בין מפגינים לאברכים. גם כמה פרובוקטורים מהימין ניסו את מזלם, אך התאכזבו מהתגובה הצוננת והמתעלמת של הצועדים.
ייתכן מאוד שהסיבה העיקרית לאיפוק של הלוחמים הוותיקים הייתה התחושה שריחפה באוויר שהמאבק על דמותה של המדינה עלול להתדרדר למלחמת אזרחים אלימה. התרשמתי שדווקא האנשים שיודעים לאחוז בנשק, ועשו בו שימוש בעבר נגד אויבים מבחוץ, חרדים מהאפשרות שאולי במורד הדרך מצפה להם עימות אלים עם בני עמם. לכן הם נמנעים מלדבר על זה ומשתדלים לעת עתה להתרחק מכל מה שעלול להצית את התבערה.
על גב החולצות שחילקו המארגנים היה כתוב "אחוות המילואימניקים, מסע להצלת הדמוקרטיה". איני בטוח שמחאת המילואימניקים תציל את הדמוקרטיה, אבל אחווה אמיתית הייתה שם. שם, ברחבה מול מתחם בית המשפט העליון בירושלים, הייתי גאה במי שהיו ועודם אחיי לנשק.