(צילום: ירון ברנר)
כל חברי קהילת חוקרי המזרח התיכון נחרדו מחטיפתה של אליזבט צורקוב הישראלית על ידי מיליציה שיעית בעיראק, ומקווים לראות אותה חופשיה בקרוב. מדובר בחלום הבלהות של כל אחד מאיתנו. במקביל, האירוע מעלה שאלה חשובה ורלוונטית במיוחד לישראלים בינינו: האם אפשר לחקור את העולם הערבי או המוסלמי בלי "להיות שם"? והאם ברקע הנסיבות, ישראלי יכול לעשות זאת באובייקטיביות?
העובדה שישראל נמצאת במצב של מלחמה או "שלום קר" (עם אוכלוסייה עוינת ברובה) עם רוב מדינות האזור, מציבה בפנינו בעיה. פעמים רבות הישראלי נחשב לגורם שאינו ניטרלי ונתפס כמי ש"חוקר את האויב שלו". אני נתקלתי ביחס כזה באופן אישי כמה פעמים. "תסלח לי, אבל אדון פרידמן לא יכול לכתוב מחקר על סוריה. הוא מעולם לא היה שם", אמר מרצה צרפתי למדריך שלי בשעת ההגנה על התזה שלי לדוקטורט בסורבון ב-2006. כשהגיע הזמן להשיב למתקפות הבוחנים, נתתי לפרופסור הצרפתי – בלי שמות - רשימה ארוכה של חוקרי סוריה בעלי שם עולמי שכף רגלם לא דרכה מעולם על אדמתה.
הניסיון לעקוף את הבעיה ולהגיע למושא המחקר בעולם הערבי - גם באזורים עוינים כמו סוריה ועיראק - כרוך בסיכון גבוה. יש להניח שמיליציות וארגוני טרור לא יכולים, ולא מעוניינים, להבין מהו מחקר אקדמי. מבחינתם, חוקר האוסף עליהם חומר חשוד אוטומטית בריגול, קל וחומר אם מתגלה שמוצאו מישראל.
כאשר הוזהרה צורקוב שכניסה לעיראק תסכן אותה, היא טענה שלא תוכל להשלים את מחקרה העוסק בהשוואה בין התנועה הצדרית (השיעית) לבין הכוחות הלבנוניים (הנוצרים), מבלי לערוך ראיונות עם עיראקים. מעבר לסוגיית הסיכון שנטלה, שאליה לא אכנס כאן, מתעוררת שאלה לגבי הגישה המחקרית של אוניברסיטת פרינסטון, שעודדה את צורקוב לערוך מחקר שטח. האם ראיונות כאלה אכן תורמים לרמתה המחקרית של עבודה אקדמית, עד כדי כך ששווה לסכן למענו את החוקרת עצמה?
ב-2016 נעצר באיראן דוקטורנט אחר של אוניברסיטת פרינסטון בתחום ההיסטוריה, ואנג קסיו, אמריקני ממוצא סיני. הוא הואשם בריגול ונכלא לשלוש שנים. כששב לפרינסטון יצא נגד מרצים מהשמאל הפרוגרסיבי, בהם אלה שעודדו אותו לצאת לאיראן, הקוראים לחתום על הסכם גרעין עם מדינת האייתולות. פרינסטון אמנם גייסה חתימות של מאות חוקרים מכל העולם לעצומה לשחרורו, אך צריך לשאול מדוע מלכתחילה עודדו אותו לצאת לשם. לכאורה, נראה שמי שמגיע לשטח ונפגש עם מושא מחקרו יפיק בהכרח מוצר אקדמי טוב יותר. האומנם?
בעולם המודרני יכול חוקר מזרח תיכון להשתמש במגוון עצום של חומרים העומדים לרשותו, במיוחד אם הוא עוסק באקטואליה או בתקופה העכשווית. למשל במדיה (עיתונות, רשתות תקשורת ורשתות חברתיות) וספריות (ספרים, כתבי יד, כתבי עת ועוד). חוקרים ישראלים רבים יצרו בשנים האחרונות קשרים אישיים בעולם הערבי, ואלה התרחבו בעקבות הסכמי אברהם. לא מעט מהם נפגשים עם מרואיינים באמירויות או בבחריין או במרוקו, או שמשוחחים איתם פנים אל פנים באמצעות תוכנות תקשורת חדשות: וואטסאפ, זום, פייסטיים ועוד.
גם בעולם "הישן" היו אמצעי ראיון לא מסוכנים. לפני יותר משני עשורים יצא לי באופן אישי לראיין את שר הבריאות הפלסטיני בעזה באמצעות פקס ששלחתי עם רשימה ארוכה של שאלות. בתשובה קיבלתי בחזרה פקס עם תשובות מפורטות בכתב. מובן שעדיף להסתכל למרואיין בעיניים ולהציב בפניו שאלות המשך, אבל האם יציאה לעזה תוך סיכון עצמי הייתה מפיקה ראיון טוב יותר באופן משמעותי? לא בהכרח.
שאלה יותר כללית מבחינה אקדמית היא רמת המהימנות של חומרי ראיון עם גורמים שבוחרים לא להזדהות ושאינם מתועדים. האם ניתן להתבסס עליהם במחקר? הדבר תלוי מאוד ביושרו האינטלקטואלי של החוקר. ברמה העקרונית, לא ניתן לבדוק אם המרואיין אכן אמר את הדברים, זאת בניגוד להערת שוליים למקור, שם ניתן לבדוק את הכתוב בספר/מאמר/כתב יד וכדומה. יתר על כן, פעמים רבות כשערכתי בעצמי ראיונות לצורך מאמר או ספר, העדיף המרואיין להפנות אותי בנושאים עקרוניים ואידיאולוגיים לספרות שנכתבה על ידי מנהיגים דתיים או פוליטיים.
כאשר נושא המחקר אינו אקטואלי אלא קשור בתקופה קדומה יותר, ברוב המקרים מרואיין עכשווי לא יהיה רלוונטי כלל. במחקרים על ימי הביניים או העת החדשה המוקדמת הראיונות עלולים להיות מיותרים לחלוטין ואף להוביל לטעויות של אנכרוניזם. ראיונות על תקופות מוקדמות בחיי המרואיין עלולות להיפגע מבעיות זיכרון. הריאיון גם יכול להיות מוטה פוליטית לא פחות מספר שנכתב כתעמולה משטרית. וגרוע מכל - לעיתים ראיונות עלולים ממש להוליך שולל ולייצר מחקר שגוי.
אחת הדוגמאות הקיצוניות שנתקלתי בהן של הטיית מחקר בראיונות הייתה בתחום שבו אני עוסק: העלווים בסוריה. האוריינטליסטים, חוקרי המזרח התיכון של המאה ה-19, טעו כאשר ערכו ראיונות עם עלווים ודרוזים, כתות סודיות שדתן נשמרת בסוד. בחקר כתות אלה מומלץ להתרחק מראיונות כמו מאש, כי המרואיין בהכרח לא ישיב תשובה אמיתית. טעות נוספת היא לראיין אוכלוסיות ולשאול אותן מה דעתן על קבוצות אחרות. כך למשל קיבלו חוקרי מיעוטים ממרואיינים מוסלמים חוות דעת שליליות, כולל שמועות נוראיות ודעות קדומות, על אודות כתות במזרח התיכון.
תופעה בעייתית לא פחות היא התלות הנוצרת בין החוקר לנחקר. משלחות מחקר המגיעות לארצות לא דמוקרטיות עלולות להפיק תוצאות מוטות ולא אובייקטיביות כדי לרצות את שליטיהן. דוגמה בולטת לכך היא החוקר הבריטי פטריק סיל, שכתב ביוגרפיה על נשיא סוריה המנוח חאפז אל-אסד אחרי שראיין אותו: "אסד – המאבק על המזרח התיכון" הוא ספר מרתק אך נגוע בהערצה ולכן לא נחשב למחקר אובייקטיבי. פרופ' משה מעוז מהאוניברסיטה העברית הפיק ספר ביוגרפיה אובייקטיבי יותר על אסד על סמך מקורות כתובים, ללא צורך בביקור בסוריה.
ד"ר ירון פרידמןכמה חוקרים צרפתים וקנדים פרסמו בשנים האחרונות מחקרים מוטים ובלתי אובייקטיבים על העלווים בסוריה, שמחזיקים את השלטון בסוריה מאז 1970. הם היו תלויים במשטר, כי חוקר המעביר ביקורת או מפיץ מידע לא רצוי על העלווים לא יוכל לשוב למדינה. לפיכך הופתעתי לראות שהם השתמשו למחקרם במידע שאינו אלא תעמולה עלווית או חומר אפולוגטי של הכת. חומר זה, כמו ראיונות שנערכים עם עלווים בסוריה, מציגים אותם כזרם מוסלמי לגיטימי שתמיד השתלב באזור, אף שהדבר אינו מוסכם כלל בעולם המוסלמי.
יש להניח שאוניברסיטת פרינסטון עודדה את אליזבט צורקוב להגיע לשטח מתוך תפיסה שמי ש"נמצא שם" מפיק בהכרח מחקר טוב יותר, אך הנושא שנוי במחלוקת. המקרה המזעזע של חטיפתה צריך להוות נורת אזהרה לחוקרי מזרח תיכון ישראלים המעוניינים לראיין את מושאי מחקרם.
- ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר, מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה. ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" ו"השיעים בארץ ישראל" יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון" שאליו אפשר להצטרף כאן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
