ח"כ משה גפני לא טעה כשאמר לאחרונה שהמחאה נגד הרפורמה המשפטית אינה מאבק כלכלי, ביטחוני או חברתי, אלא מלחמת דת. במידה שהמאבק על צביון המדינה יחריף, סביר להניח ששני הצדדים יניפו את הדת ואת החילוניות כדגליהם. השאלה שהם צריכים לשאול היא האם תיתכן מטרייה מושגית רחבה, סיפור רחב דיו (כפי שיש סיפור אמריקני, צרפתי או אנגלי) שתחתיו יפרחו קהילות דתיות מגוונות? המקרה הישראלי שונה. כל עוד היהדות משמשת גם כהגדרה של עם, קשורים יחסי דת ומדינה בקשר סבוך וקשה להתרה. לכן הגיעה העת להכרעות אמיצות ולכינון יחסים מחודשים: עלינו לשחרר את המדינה מהכבלים של הדת, ואת הדת מהכבלים של המדינה.
בעת הכרזת העצמאות, היהדות לא הייתה בשלה לחיים של ריבונות לאומית. מנהיגי המדינה הצעירה נמנעו מלהכריע על הפרדת הדת מהמדינה והעדיפו לבסס אותה על הסדרים זמניים כדי לקבל תמיכה מנציגי החרדים. הסטטוס-קוו עיגן חוקים הנוגעים לנישואין, גיור, כשרות ושבת כחוקי המדינה, תחת מוסד הרבנות ובשליטתו. ישראל אפשרה מסגרות חינוך נפרדות שהצמיחו דורות שלמים של אזרחים התופסים את סמכות המדינה כמשנית לסמכויות דתיות.
מה שהחל כהסדר זמני תפח עם השנים למשבר אזרחי המאיים על האפשרות לחיים פוריים יחד. קומות שלמות בתוך הבית המשותף מנוהלות על פי היהדות ההלכתית, המרחב הציבורי מעוצב על פי אמונות, והשפעת הדת מתפשטת למורת רוחם של אזרחים שאינם דתיים או שאינם יהודים. על כן, ביטול ההסדרים הזמניים וההכרעה להפריד את הדת מהמדינה הכרחיים לשם הבטחת יציבותה בעתיד.
המתח בין הדת לבין מדינה בתהליך ההתהוות הביא לכך שהכוחות הדתיים - הרואים בה מכשיר למטרות דתיות ולא מוסד שתכליתו הסדרת החיים המשותפים - מחלישים את יסודותיה. כך למשל, הגורמים הפוליטיים החרדיים מכרסמים ביסודות המדינה כשהם משתתפים במשחק אבל כופרים בחוקיו. הם רואים במדינה אמצעי שמאפשר להם לחיות בקהילות אוטונומיות בדלניות ומכשיר לקבלת תקציבים.
לא כל הדתיים מקבלים את הקו שמכתיבה ההנהגה הפוליטית. הרוב מקבל את המדינה ורואה חשיבות בהשכלה ופרנסה. הסדרה של יחסי הדת והמדינה יכולה להיות הזדמנות לפריחה ולשגשוג של קהילות דתיות מבלי שתהיה להן זיקה פוליטית הכרחית. ישראלים רבים מגדירים עצמם מסורתיים, ואורח חייהם הפרגמטי, המשלב אמונות ופרקטיקות דתיות, עשה אותם לבעלי תפקיד משמעותי בבניין המדינה. גישתם המעשית והמתונה יכולה לשמש מודל שלפיו המדינה נתפסת כסמכות העליונה המארגנת את החיים במרחב הציבורי, בעוד אורחות החיים הדתיים נשמרים במרחב הפרטי והקהילתי.
הפרדת הדת מהמדינה תאפשר את הישראליות כזהות עבור כל האזרחים, יהודים ושאינם יהודים. זהות ישראלית המנותקת מדת תאפשר יצירה של סיפור משותף החיוני ללכידות חברתית ותתרום לדיאלוג ולהפריה הדדית. כשניהול המדינה ישתחרר משיקולים דתיים, תימנע גם כפייה של אמונות ואורחות חיים דתיים במרחב הציבורי ויובטח שוויון בין המינים.
מומלץ למדינה להיפרד בידידות מן הדת ולאמץ מודל של ניטרליות דתית. יש לקבוע כי למדינה אין דת, והיא אינה מקדמת או מתערבת בפעילות דתית, למעט הכרה בכך שהזיקה בין דת לבין אדם פרטי או קהילה צריכה להיות חופשית. היהדות, כדת קהילתית, תשגשג במסגרת שבה יש חופש לבחור בה או להימנע ממנה. לפיכך, על המדינה להיות ערבה לחופש הדת ולחופש מדת, ולאפשר לקהילות דתיות להתארגן באופן מקומי כך שידאגו לחינוך התואם את ערכיהן מבלי לוותר על העקרונות המחויבים במדינה מתוקנת.
פרופ' אבנר בן-זקןצילום: דוברות מפלגת העבודהמכלול הזכויות והחובות המוטלות יחולו גם על אנשים דתיים, למשל לימודי ליבה אחידים במערכת החינוך, גיוס לשירות לאומי או לצבא והצטרפות לעולם התעסוקה. דיני האישות הדתיים יהיו וולונטריים – מי שיחפוץ לקיים נישואין וגירושין באמצעות הקהילות הדתיות יוכל לעשות זאת, אך המדינה לא תכפה זאת על אזרחיה ותאפשר חלופה אזרחית שוויונית.
תהליכי גיור הם עניין דתי פנימי ולמדינה אין עניין ויד בהם. אף שלמדינה לא תהא זהות דתית, היא תאפשר ותעודד קהילות דתיות להתארגן למען קבלת שירותי דת מקומיים אשר ימומנו, עבור מי שיחפוץ בכך, מתשלום המסים המקומיים. קהילות על בסיס אזורי יוכלו להקים מועצות דתיות אזוריות האמונות על ניהול שירותי הדת.
פנימה בליבו מתקיימת אמונתו של המאמין ושם מבחנו. שילובה של המדינה ומוסדותיה בדת זר לאמונה, וזר למבחנה. נצחיותה של האמונה אינה תלויה במסגרת מדינתית ויש להשאירה בעולמה, בין אדם לאלוהיו.
- פרופ' אבנר בן-זקן הוא ראש המכון למחשבה ישראלית. מלמד בקרייה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
