יו"ר הכנסת היוצא מיקי לוי היה בעשור הראשון של המאה מפקד משטרת מחוז ירושלים. לימים הוא פגש בכנסת לפחות שלושה אנשים שאת התיקים שלהם הכיר היטב מהקריירה שלו במשטרה: איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ' ודודי אמסלם. פעם ראיתי אותו חולף על פני שניים מהם באחד ממסדרונות הכנסת. מאז שהם נחקרו אצלכם במשטרה הם עשו אחלה קריירה, אמרתי לו. אחד הורשע ויצא מזה, שני התחמק מעונש ולשלישי סגרו את התיק. הוא היה משועשע. "אולי לא התאמצתי מספיק", אמר.
יו"ר הכנסת הוא תפקיד נכבד. הוא אחד משבעת המופלאים המכונים "סמלי השלטון" (האחרים הם נשיא המדינה, ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, נשיאת בית המשפט העליון, שר הביטחון ושר החוץ). הוא ורעייתו זכאים להיקבר בבוא שעתם בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. יש לו גם כוח פוליטי לא מבוטל וגישה חופשית לכל דיון בוועדות הכנסת, סודי ולא סודי. מצד אחד, מצפים ממנו לדבר בשם הכנסת כולה, על כל חבריה, להקרין סמכות שקטה על ישיבות המליאה, להעתיר עליה ריסון וכבוד, לייצג אותה בעולם, ומצד שני מצפים ממנו להיות מכשיר יעיל, דורסני, בשירות הקואליציה השלטת.
קדיש לוז, קיבוצניק מדגניה, היה יושב הראש בשנות ה-60 של המאה שעברה. "כל חברי הכנסת מושחתים", היה אומר אזרח א' בבדיחה שרווחה בשנים ההן. "לא נכון", היה עונה לו אזרח ב'. "קדיש לוז לא מושחת". "תן לי עוד שם", היה מתעקש הראשון. "אמ...", היה מגרד אזרח ב' בראשו. "קדיש לוז כבר אמרתי?".
יהיה מי שיהיה יו"ר הכנסת הבא, בדיחות מהסוג הזה לא ייאמרו עליו. משהו בסיסי השתנה ביחס של המערכת הפוליטית לעבריינות בכלל ולעבריינות של פוליטיקאים במיוחד. פעם הפוליטיקאים השלימו עם החקירות בחירוק שיניים; היום הם כותבים את החוקים מחדש. הם עושים זאת בגלוי, במפגיע, מגובים על ידי הצבעת בוחריהם. ראה דרעי, ראה אנשי נתניהו. יריב לוין ימונה היום ליו"ר הזמני. אמסלם הוא אחד המועמדים לתפקיד יושב הראש הקבוע.
הוא נחקר בחשד לעבירות זיוף במהלך פעילותו בסניף הליכוד בירושלים. המשטרה הייתה בטוחה שתשיג הרשעה. הפרקליטות סגרה את התיק. אמסלם לא הכיר לה תודה. להפך: הוא השתכנע שהמערכת עשתה לו עוול. את תחושת העוול הזאת הוא ביקש לפרוק בלשכת שר המשפטים. כל המערכת המשפטית הייתה על הכוונת. לאחר שהמשימה הוטלה על כתפיו של יריב לוין הוא עבר לתוכנית ב': לפרוק את תחושת העוול שלו בלשכת יו"ר הכנסת. במשפטים איים להרוס; בכנסת הוא מאיים לדרוס. המעבר מהספסל האחורי בכנסת אל חלון הראווה שלה לא יהיה פשוט.
דוד ביטן על היחסים עם נתניהו
(צילום: אבי חי)
מכובדות ופוליטיקה הן שמן ומים: לא צריך לצפות מהן ללכת יחד. אבל מה עם רצינות ופוליטיקה? אחריות ופוליטיקה? משילות ופוליטיקה? טובת המדינה ופוליטיקה? מאז פתח נתניהו את המשא ומתן להקמת ממשלתו השישית, נדמה ששום דבר מכל אלה לא מתחבר למהלכים שלו. הוא מוכר את בכורתו - את בכורתנו - בנזיד עדשים.
אפשר להבין מדוע אף אחד מחברי הכנסת של ש"ס, הציונות הדתית, עוצמה יהודית ויהדות התורה לא מתקומם על תוצאות המשא ומתן הקואליציוני. במכירת החיסול הזאת הם בצד המקבל. אבל מה קורה לחברי הכנסת של הליכוד? מדוע כל מה שאנחנו שומעים מהם הוא רטינות על הקיפוח שלהם בחלוקת השלל, וגם זה בשיחות רקע אנונימיות, בהדלפות, בקריצות?
אני לא מדבר על התקוממות נגד המנהיג, חס ושלום. גם לא על מרי אזרחי. אבל אני שואל את עצמי מדוע אחד מהם, נגיד יולי אדלשטיין, נגיד אבי דיכטר, נגיד ניר ברקת, אולי אפילו ישראל כץ, לא קם וכתב פוסט בנוסח הבא:
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקי"אנחנו, נבחרי הליכוד ונאמניו, התחנכנו על תורתו של זאב ז'בוטינסקי ועל מורשתו של מנחם בגין. הניצחון של הליכוד בבחירות הוכיח שהעם איתנו. לצערנו, במהלך המשא ומתן לקראת הקמת הממשלה החדשה התגלו כמה תקלות שדורשות תיקון. לבצלאל סמוטריץ' ניתנו סמכויות במשרד הביטחון שמסכנות את שליטת צה"ל ביהודה ושומרון. אחדות הפיקוד בצה"ל הועמדה בספק. לאיתמר בן-גביר ניתנו סמכויות שעלולות להפוך את המשטרה לפוליטית. לאבי מעוז מרשימת נעם ניתן להכתיב תוכניות לימודים בכל מערכת החינוך ולקבוע מי יהודי ומי לא. דעותיו מנוגדות לחלוטין להשקפת העולם הליברלית של מפלגתנו.
"משרד החינוך פורק לחלקים ואיבד את המשמעות הממלכתית שלו. גם משרדים אחרים פורקו והורכבו מחדש, בניגוד לצרכים. הוויתורים למפלגות החרדיות קוממו נגדנו הורים לחיילים, מסורתיים וחילונים; הוויתורים לציונות הדתית עלולים לסכן את ישראל בזירה הבינלאומית, בתקופה רגישה ביותר, בגלל איראן ובגלל עליית הטרור ביו"ש. עדיין יש דרך חזרה - כמובן, בהנהגתו של יו"ר המפלגה בנימין נתניהו, המנהיג שלנו, מאז ולתמיד. תחי מדינת ישראל".
רבים בליכוד חושבים כך היום. העובדה שאין להם אומץ לפתוח את הפה אומרת הכל.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
