"דצמבר... כמה חיכיתי לחודש הזה, ליום הזה, שאוכל להגיד שאני כבר ילדה גדולה. התלהבתי כל כך מעוגת השוקולד עם הסוכריות שאמא הבטיחה לי... הייתי ילדה שובבה, תמימה, צוחקת מכל דבר. אמא אמרה שפירוש השם שלי הוא 'אור'. נולדתי בחנוכה, חג האור. אמא לא ידעה שבאותו היום, בדצמבר הארור 1986, בגיל שבע, כבה האור".
היום אורית כהן (41), אשת חינוך מגדרה, היא כולה אור. אישה חזקה. נשואה ואם לארבעה ילדים. זקופה, זוהרת, אמיצה. רחוקה מהצעירה והמבועתת שהייתה לפני 20 שנה, כשהגישה תלונה במשטרה נגד "המפלצת" – כך היא מכנה את מי שרשום בתעודת הזהות כאביה ונידון ל-20 שנות מאסר על כך שאנס את בתו במשך שנים, מאז יום הולדתה השבע.
3 צפייה בגלריה
"נחרדתי מכמות הנשים שסוחבות את הכאב הנורא הזה עד היום ואף אחד לא יודע". אורית כהן
(צילום: דנה קופל)
במשך שנים היא כתבה. יומנים. פתקים. זיכרונות. עד שהחליטה להפוך את סיפור חייה לספר, כדי שילדיה "יידעו איזו אמא לביאה יש להם". "רציתי להעניק לבת הגדולה שלי, בת 14, ספר שיעבור בין הילדים והנכדים בעתיד. שתהיה עדות לחוזק, עדות להתמודדות שלי. שיידעו מהי בחירה בחיים".
ההבנה שעוד מעט יגיע הרגע שבו האיש שפגע בה ("הוא לא ראוי להיקרא 'אבא'") ישתחרר מהכלא – זיעזעה את עולמה. "זה היה קשה מנשוא", היא מספרת. "להיות עם הילדים ולשדר עסקים כרגיל, ולייצר שגרה בתוך ימי הקורונה, כשיש לך כאוס נפשי מטורף והחול בשעון הולך ואוזל. הוא עומד להשתחרר, ואת כבר לא ישנה בלילה. הכול צף. פלאשבקים קשים. את מתפללת שיקרה הנס והוא לא ייצא, אבל זה לא קורה. את מתעוררת בוקר אחד ומגלה שנשאר לך עוד חודש. עוד שבועיים. את נאחזת בציפורניים במפעל חייך, עושה את המקסימום לשמור על שפיות בלי שאף אחד ירגיש. את המפלט שלי מפני הפחד מצאתי בכתיבה".
אורית הגיעה עם הרעיון ועם אביעד בעלה להוצאת ניב, במטרה להדפיס כמה ספרים בודדים. "התיישבנו במשרד, יהודה ניב וכל מי שישב איתנו אמר לנו שאי-אפשר להוציא ספר כזה כעותק יחיד, שזה ספר חובה לכל בית בישראל". אורית הופתעה. לא הייתה לה כוונה לחשוף את עצמה מול קהל רחב. "אביעד אמר, 'אם באמת אנשים אחרים יכולים להפיק מזה משהו טוב - בואי נלך על זה'. בסופו של דבר הסכמתי בתנאי שהספר ייצא לפני היציאה של המפלצת מהכלא".
בהוצאה הבהירו לה שאין סיכוי שספר ייצא תוך שלושה חודשים. "אתם לא מכירים אותי", אמרה והתיישבה לכתוב. "בעצם הספר זה אוסף של כל הפתקים הקטנים שכתבתי לאורך השנים. הם נערמו ליצירה אחת בלי שאשים לב. כל פעם שישבתי לכתוב, הפתקים התחברו לפרק". יומיים לפני מועד השחרור של אביה – ב-27 באפריל – יצא לאור ספרה "דצמבר השחור".
אורית העלתה פוסט בפייסבוק. תוך זמן קצר מכרה יותר מאלף עותקים. את הספר ניתן להזמין ישירות ממנה והיא מוסיפה לו הקדשה אישית. "יותר מ-40 נשים וגברים פנו אליי בעקבות הספר ושיתפו אותי בסיפור האישי שלהם. נחרדתי מכמות הגברים שנפגעו כשהיו ילדים. נחרדתי מכמות הנשים שסוחבות את הכאב הנורא הזה עד היום ואף אחד לא יודע. הן לא טופלו מעולם והן עוברות גיהינום".
בכתיבה של הספר שלה היא מצאה ריפוי, בפרסום שלו היא מצאה כוח. "הספר עושה את השליחות שלו. כנפגעת את חושבת שאת היחידה בעולם, ואת מאשימה את עצמך – שאולי בגללך הכול קרה. פתאום את מגלה שאת לא לבד. כל כך הרבה נשים וגברים נפגעו כמוך".
"אקדח מוצמד לרקה. את הצעדים שלו אני יכולה לשמוע עד עכשיו. ככה הייתי הולכת לישון. מאוימת. מפוחדת. מתפללת שלא יקרה אסון בגללי... הוא נהג לומר כמה פעמים ביום: 'אם לא תצייתי, כל בני הבית ימותו'".
"ברגע שאת שוברת שתיקה, אף אחד לא יכול עלייך"
גם אחרי שאורית השתחררה מהצבא, האב עדיין חשב שיוכל לעשות בה כל מה שהוא רוצה. כשהתנגדה ונמלטה מפניו, רדף אחריה למקום עבודתה ואיים להרוג אותה. אורית הבינה שאין לה ברירה אלא להגיש תלונה במשטרה. "שלב החקירות היה אכזרי. כולם יצאו מנקודת הנחה שאני לא דוברת אמת. משש בבוקר עד הערב את בחקירות. חוקר נכנס, חוקר יוצא. מה שזכור לי מהתקופה זה ים סיגריות, קפה, בכי, אותן שאלות בווריאציות שונות שאת כבר לא יכולה לשמוע אותן".
היא ירדה למשקל 38 ק"ג. לא הצליחה לאכול או לישון. "מה שעברתי במשטרה ובמשפט היה לא פחות קשה ממה שעברתי עם המפלצת. ארבע שנים של חקירות ודיונים מפרכים. החקירה הנגדית הייתה קשה, צולבת, משפילה ברמות שבא לך למות. היה לי עימות איתו במשטרה שריסק אותי נפשית. רק מלהיזכר נהיה לי חם. לא מספיק לדעת שהוא הטריד ואנס, רוצים לדעת איך".
3 צפייה בגלריה
"מה שעברתי במשטרה ובמשפט היה לא פחות קשה ממה שעברתי עם המפלצת". אורית כהן
(צילום: דנה קופל)
במהלך המשפט נחשף מכתב שכתבה לאחד מבני משפחתה: "אותו אדם שחינך אותי מותר ואסור אמר לי בחדרי חדרים שיש אהבה סודית, שאסור לספר לאף אחד. אהבה מיוחדת במינה, שרק לו מותר לאהוב... אלוהים – היכן היית כשזעקתי, היכן היית כשהתקלחתי, והמים לא יכלו לנקות את הטומאה? אוקיינוס שלם של דמעות, נהר כבד של עצב ויגון. למה לא מנעת? למה הותרת אותי להמשיך לסבול? בוקר טוב עצב, ערב טוב גיהינום".
איך הרגשת כששמעת את השופטים מרשיעים אותו?
"רגשות מעורבים. מצד אחד הוא לא קיבל עונש מספיק. מצד שני הרגשתי אשמה שהכנסתי אותו לכלא. מצד שלישי הגיע לו ואני זכיתי בחופש שלי. אבל את לא באמת בחופש. את נכנסת לכלא של עצמך. כלא של מחשבות וייסורים. ומה יהיה אם הוא ייצא ובאמת ירצח אותי? את יודעת מי הוא ולמה הוא מסוגל. השנים הראשונות היו מאוד קשות מבחינת סערת הרגשות. בהדרגה התעסקתי בלחיות, בלבנות את החיים שלי ולא להתמקד בו. ניטרלתי אותו כמה שיותר מהמוח שלי".
הצלחת?
"לא. אי-אפשר לנטרל לגמרי. אני אדם מאושר. אני חיה ומגדלת את הילדים בצורה כיפית, אבל כשאת עוצרת לשנייה מכל הקונטרול – זה מגיע. היום אני יודעת איך לשלוט במחשבות האלה, ואני במקום של ליהנות מכל החלומות שהגשמתי.
"ביום שהוא נכנס למעצר, הוא היה עם אזיקים בידיים וברגליים, הסתכל עליי עם הפרצוף המפחיד שלו ואמר – 'את לעולם לא תתחתני ולעולם לא תביאי ילדים, תזכרי את הקללה של אבא'. הלכתי עם זה הרבה זמן, אבל ניצחתי אותו שלוש פעמים: הניצחון הגדול היה כשהוא נכנס לכלא והפסיק לפגוע בי. הניצחון השני היה כשהתחתנתי וכשילדתי את ארבעת ילדינו, והשלישי היה הספר.
"השתיקה זה הדבר הכי הרסני שיש, וברגע שאת שוברת אותה, אף אחד לא יכול עלייך. הכוח להוציא את זה החוצה הופך את הצד הפוגע לחלש. הרי השתיקה שלנו מעצימה אותו. ביום שאולצתי להבין את זה – הבנתי כמה הכוח בידיים שלי".
רק לפני שנתיים החלה ללכת לטיפול. "מעולם לא הייתי מוכנה להיות בצד של הקורבן. לא רציתי שירחמו עליי ולא ראיתי את עצמי יושבת מול מישהי זרה ומספרת לה. גם אם אסריט את זה כסרט – מי שלא היה שם לא יוכל להבין. חשבתי שאני סופר-וומן עד שהגיעה הבכורה שלי. פחדתי להעביר אליה את כל החרדות, אז הלכתי לטיפול. אם הייתי מתחילה קודם, היו נחסכים ממני הרבה לילות ללא שינה והרבה סיוטים שלא ידעתי איך להתמודד איתם. היו פחדים לתת לילדה לישון אצל חברות, תמיד אני הייתי זאת שמקלחת את הילדים ולא אביעד".
את אביעד, מי שהפך להיות בעלה, פגשה סמוך להגשת התלונה במשטרה. שבועיים אחרי שנפגשו, החליטה לספר לו הכול. "רציתי שיידע, 'זאת אני. אל תיכנס למיטה חולה'. הוא אמר, 'הכול בסדר. אני טס עוד מעט, לא מתכנן כלום. בואי נהיה ידידים. אלווה אותך שבועיים'".
"בסוף החלטתי לא לטוס", אביעד מצטרף לשיחה. "במקום לשבת במטוס ישבתי עם ההורים שלי ואמרתי להם 'תקשיבו, זאת האישה'. ההורים אמרו 'מה שאתה מחליט, אנחנו איתך'". הוא ליווה אותה לאורך כל המשפט – ונשאר עד היום. "כשאני מתרסקת לרסיסים הוא מרים אותי", היא מחייכת אליו.
"אני עדיין לא מרגישה הקלה... לא מצליחה להאמין שזה אמיתי. הוא אזוק בידיו וברגליו, מביט בי במבט רצחני ומסמן לי עם העיניים, 'חכי-חכי'. נקרעתי בצורה איומה, בגללי הוא אזוק, שוב עושה בושות, אבל לעזאזל, מה איתי?!".
עד היום היא יכולה לשמוע את דריכת האקדח המוצמד לרקה. את צעדיו המתקרבים אליה. הפחד עדיין מלווה אותה.
את עדיין מפחדת ממנו, למרות השנים?
"כן, כי הוא בהכחשה טוטאלית, אף פעם לא לקח אחריות. הוא ישב 20 שנה נטו ולא עבר שום טיפול. כל אותן שנים הוא המשיך לאיים שינקום. במהלך המשפט הוא אמר לי, 'אני אקח ממך את הכבוד שלך, כמו שלקחת ממני את הכבוד שלי. אני אמחק אותך ואת הבושה שעשית לי'".
"הילדים יודעים על האלימות ושצריך להתרחק ממנו"
בשבועות האחרונים העסיק את אורית מאבק משפטי שגם אותו סיימה עם ניצחון. היא פנתה לבית המשפט ודרשה שלא יאפשרו לאב הפוגע להתגורר ביישוב מגוריה, גדרה. "איזה פרצוף יש לו לבוא לגור לידי? זה מעיד שהוא לא השתנה. הוא היה צריך להתחבא, למצוא דירה שכורה ולהיעלם. זאת עזות מצח", היא אומרת.
לפני כשלושה שבועות נקבע שהאסיר המשוחרר שתקף אותה לאורך כל ילדותה לא יוכל להתגורר ביישוב שבו היא חיה ומגדלת את ילדיה.
את מפחדת על הילדים?
"מאוד. לא תהיה לו זכות לראות אותם כל עוד זה תלוי בי".
מתי סיפרת להם מה הוא עשה לך?
"לבנות הגדולות סיפרתי בשנה האחרונה. לגדולה באופן מורחב יותר, לקטנה באופן נקודתי. הגדולה הגיבה בהערצה מטורפת. הקטנים ידעו תמיד שיש סבא שגרוש מסבתא והוא גר רחוק. כשהם גדלו זה השתנה – הם הבינו שאמא שונאת את אבא שלה, והתחילו לשאול שאלות. תמיד אמרתי להם שהוא איש רע. הבנים לא יודעים על הפגיעה המינית אבל הם יודעים על האלימות ושצריך להתרחק ממנו. היום כולם יודעים שהוא ישב בכלא ועכשיו השתחרר. הם יודעים שאם מישהו יבוא ויגיד להם 'אני סבא שלכם' הם בורחים ומתקשרים ישר אליי".
על כריכת הספר מופיע הקעקוע שחרטה על זרועה הימנית. "אלה הכנפיים של המלאכים שליוו אותי במהלך החיים, במודע או מבלי לדעת. שנתנו לי עוגן של אושר. היו כאלה שנתנו ערך לחיים שלי והיה גם כאלה שהצילו אותי ממוות".
אורית מקווה להיות כוח מציל גם בחיי אחרים. "כל חיי עבדתי עם ילדים בחינוך, בשנים האחרונות הייתי מורה. תמיד היה לי חשוב לגעת בילדים השקופים, לשאול מה שלומם. ההתמקדות שלי הייתה ברגשות שלהם. אצלי לא מתחילים שיעור לפני ששומעים שכולם בסדר. אני לא יכולה לדמיין מה היה קורה אם מישהו היה שואל אותי מה שלומי.
"היום אני רחוקה מלרצות למות. אני רוצה להתמודד עם הכאב. אני רוצה לעשות שינוי, להשמיע לא רק את הקול שלי, אלא את קולם של אחרים".
הספר מבחינתה הוא צעקה שחייבת להישמע. "לא ייתכן שאדם שפגע בחסר ישע, הואשם, נשפט, הורשע אך לא מוכן להודות, לא מוכן לקבל שום טיפול – מסיים 'לשלם את חובו לחברה'. הוא יכול להיטמע בחברה, לגור איפה שמתחשק לו, אפילו אם זה לצד הנפגעת.
קו החירום לנפגעות תקיפה מינית: 1202, לנפגעים: 1203
"מישהו חייב לקחת את הנושא ברצינות, לחוקק חוקים חדשים, לתת עונשים מרתיעים. מבחינת אנשים 20 שנה זה המון, מבחינתי זו בדיחה. אדם כזה אסור לו לצאת מהכלא. כמו רוצח. אם לא יחייבו טיפול ולא נוקיע עבריינים – לא תעזור לנו שום שדולה לקידום מעמד האישה, לא יעזרו סיסמאות ולא יעזור שנשים ידליקו משואות ביום העצמאות".
לאורית חשוב שהסיפור שלה "ייגע באנשים הנכונים. כמו מורים שילמדו להיות 'חטטנים' ולהציל ילדים. לבדוק למה ילד לא אוכל, לבדוק למה ילד לא מגיע לבית הספר כמה ימים. הלוואי שהספר יגיע לעובדי רווחה, שיבינו ויידעו מה לעשות. שזה יגיע לחברי כנסת. שהממשלה תתחיל להתמקד במיגור המגפה האיומה הזאת".
היום, כשהספר בחוץ, והיא עובדת על חלקו השני "שהוא הרבה יותר אופטימי ועוסק בניצחון ובכוח של החיים", היא מביטה רק קדימה. "אני מעצימה את עצמי. מרגישה שאני אחת הנשים העשירות בארץ. לעבור את מה שעברתי, ולהיות אמא, להיות אשתו של אביעד, ליהנות מהעשייה שלי – מה אני צריכה יותר?".
הכתבה פורסמה במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"
