במשך 50 ימים הוחזקה אמילי הנד בת ה-9 בשבי חמאס, כשאביה תומאס עוד חשב תחילה שהיא נרצחה במתקפת הטרור. כשאמילי הקטנה כבר בחיקו, הנד התראיין אמש (שני) לתוכנית TalkTV של איש התקשורת הבריטי פירס מורגן וסיפר על התחושות מאז שבתו שבה מהגיהינום בעזה - לפני שהעיתונאי בישר לו על הטענות של חמאס כי החטופים יוסי שרעבי ואיתי סבירסקי, שהופיעו בסרטון של ארגון הטרור, נהרגו. "מחריד, פשוט מחריד", אמר תומאס בדמעות, כשבתו מנחמת אותו. צה"ל, נזכיר, אמר כי קיים חשש כבד לחייהם של השניים.
בעוד בתו מוחה את הדמעות מפניו לאורך הריאיון, סיפר הנד כי תחילה כלל לא רצה להאמין כשהודיעו לו שבתו נעדרת, ולאחר מכן שהיא בחיים ונמצאת בשבי בעזה. "הייתי בטוח שמשהו השתבש או עתיד להשתבש - בצד שלנו או בצד השני. עד שלא הבטתי בעיניה - שמרתי את כל הרגשות והתחושות בפנים", שיתף.
כשנודע לו על טענות חמאס, שלא אומתו בישראל, על מותם של איתי סבירסקי ויוסי שרעבי, הוא שיתף בדמעות: "שניהם נחטפו מבארי. סבירסקי היה עם אמילי לאורך כל תקופת השבי". הוא התייחס גם לטענות חמאס שלפיהן הם נהרגו בהפצצות של צה"ל, טענות שאותן דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי הכחיש אמש: "כמובן שהם מאשימים את צה"ל. למה שלא יעשו את זה? זה טיפוסי לחמאס".
הכותרת
100 ימים למלחמה: בחזרה לכאוס של 7 באוקטובר | רונן ברגמן
24:40
בתחילת המלחמה, כשעוד היה בטוח כי אמילי נרצחה, הנד הודה בריאיון לרשת CNN כי העדיף את האפשרות של מותה על פני תרחיש של חטיפה - מחשש לכל מה שעלולים לעשות לה בשבי. כעת, סיפר למורגן. "ידעתי ש-90% מהעולם לא יבינו את מה שעובר עליי. היא הייתה 'מתה', לאחר מכן 'נעדרת' ואז הפכה ל'בת ערובה' בעזה. הרגע הנורא מכל היה כשהודיעו לי שהיא בחיים בעזה - התחלתי להריץ בראש תרחישים של כל מה שעלולים לעשות לה. נפלתי לחור שחור, בור חסר תחתית של ייאוש".
במקתפת הטרור תומאס איבד את גרושתו נרקיס, ששימשה כדמות אם עבור אמילי. הנד סיפר על ההתאוששות של אמילי מאז חזרתה: "באופן מדהים היא מרגישה בסדר. ילדים הם גמישים להפליא במובן הזה. הדיבור שלה כמעט חזר לקדמותו, היא אוכלת וישנה היטב, אבל לעיתים סובלת מסיוטים. לפעמים אני פשוט מביט בה ישנה וכשאני רואה שהיא מעוותת את פניה אני מעיר אותה ומפסיק את הסיוט".
עם זאת, הוא תיאר את הקשיים בימים הראשונים מאז חזרתה: "היא פשוט ישבה בשקט והתגובה היחידה שהייתה לה היא נשימה בכבדות. היא לא אמרה מילה. רק בלילה הבא היא התייפחה עד שנרדמה מתחת לשמיכה. ברור שהדבר הראשון שאתה רוצה לעשות זה לבוא לילדה שלך, אבל היא לא נתנה לי לגעת בה. היא שכחה איך זה להרגיש בנוח ליד הורה, וזה היה מאוד קשה. הייתי צריך פשוט לצאת בשקט החוצה".
הנד תיאר גם את האופן שבו האירועים מאז 7 באוקטובר השפיעו על מצבו הנפשי. "לפני כן לא הייתי במצב טוב, סבלתי מדיכאון. כל מה שקרה בסופו של דבר חיזק אותי. אם עברתי את זה - אני יכול להתמודד עם כל דבר", אמר.
במהלך הריאיון, נשאל הנד בנוגע לתחושותיו על הוויכוח והמחאות בעולם סביב המלחמה, על הטענות ל"חוסר פרופורציה" בכמות האזרחים ההרוגים בשני הצדדים, על הקריאות "מהנהר ועד הים" בהפגנות, ועל ההאשמות שישראל היא מדינת "אפרטהייד". "מי שאומר את זה אין לו מושג. אנחנו חיים כאן, ה'אפרטהייד' במדינה הזאת לא קיים. כל התמרורים והשילוט במדינה בעברית, ערבית ובאנגלית, כך גם הכיתובים האלקטרוניים באוטובוסים. אף אחד לא היה משקיע בזה אם היה כאן 'אפרטהייד'. שיבואו לכל בית חולים ובית ספר בכל עיר בישראל, ויראו ערבים - גברים ונשים בתפקידים שונים. אין לכם מושג.
"הטענה 'מהנהר ועד הים' - אתם אפילו לא יודעים באיזה נהר מדובר. אתם לא יודעים את ההיסטוריה והגיאוגרפיה. אם היה לכם איזשהו מושג בגיאוגרפיה, הייתם יכולים למצוא את המדינה הקטנה הזאת על המפה. גם ה'משכילים', סטודנטים של הרווארד ואוניברסיטאות אחרות, לא יודעים באיזה נהר ובאיזה ים מדובר. כן, הם ככל הנראה מאוד משכילים בנושא הספציפי שלהם, אבל לא יודעים שום דבר מעבר לכך".
השבי של הילה רותם שושני
הילה רותם שושני, שהזמינה את אמילי לישון אצלה ב-6 באוקטובר ונחטפה איתה, סיפרה בריאיון לניו יורק טיימס כי רגע החטיפה היה הפעם הראשונה שבו הבינה עד כמה קרוב קיבוץ בארי לרצועת עזה. לדבריה, היא, אמא שלה רעיה ואמילי נלקחו לחדר חשוך עם בת ערובה נוספת בתוך בית בעזה, שם שמר עליהן מחבל חמוש.
לדבריה, מחבלי חמאס הזהירו אותן שלא לנסות להימלט, "כי אם נצא החוצה, האנשים בחוץ לא אוהבים אותנו, אז הם יהרגו אותנו בכל מקרה". החטופות קיבלו מעט אוכל - חצי פיתה ומעט חלבה בחלק מהימים, ושעועית מקופסת שימורים בימים אחרים - לצד מעט מאוד מים. לעתים היה למים טעם רע והיא הכריחה את עצמה לשתות. לפעמים השובים היו אוכלים, והשבויים לא. "הם שמרו את האוכל לעצמם", סיפרה.
הילה סיפרה שמדי פעם שמעה קולות של ילדים אחרים בבית ותהתה אם הם נמצאים במקום אחר בו. היא הייתה צריכה לבקש רשות בכל פעם שרצתה להשתמש בשירותים. פעם אחת היא כמעט נפצעה מפיצוץ בקרבת מקום שגרם לחלון החדר שבו שהתה להתנפץ. לעיתים העירו אותה באמצע הלילה, והיא עברה למקום מסתור אחר בחיפזון, בחסות החשיכה.
"הם אמרו לנו שאנחנו הולכות למקום בטוח יותר, אבל לא ידענו אם יהרגו אותנו", אמרה הילה. את הזמן העבירה עם אמילי במשחק קלפים, אבל ציינה: "כמה אפשר לשחק יום שלם, כל היום?".
בסופו של דבר הילה ואמילי שוחררו, לא לפני שהופרדה בכוח מאמה רעיה - ששוחררה כמה ימים לאחר מכן. "היא פחדה שמשהו לא בסדר, שהם לא לוקחים אותה", סיפרה על הרגע שבו הופרדה מהאם. "ואז הם באו ופשוט לקחו אותנו - והיא נשארה".
"כשנשארנו לבד הן סיפרו שהותקפו מינית - בכינו יחד"
בתוך כך, אגם גולדשטיין אלמוג (17), שנחטפה מכפר עזה עם אמה חן ואחיה הקטנים גל וטל, ושוחררה מהשבי אחרי 51 יום, סיפרה בריאיון ל"וושינגטון פוסט" על תקופת השבי ועל דאגתה לחטופות שנותרו בעזה.
היא סיפרה כי הוחזקה במנהרות, בדירות נטושות ובבית ספר - שתפקד גם כאתר לשיגור רקטות. המחבלים חייבו אותה לעטות כיסוי ראש ושמלה ארוכה, ודרשו שתביט תמיד למטה. בנוסף, הם הורו לה לדקלם תפילות מהקוראן ושינו את שמה, ובמשך כל תקופת השבי אפשרו לה להתקלח חמש פעמים.
אגם שיתפה כי אסרו עליה לבכות ולהתאבל על אביה ועל אחותה הגדולה שנרצחו על ידי המחבלים בביתם ב-7 באוקטובר. בשבי, סיפרה, שוביה איימו עליה ועל אחיה הקטנים שעליהם לשמור על השקט - אחרת צה"ל יגלה היכן הם נמצאים ויהרוג אותם. "זה היה אחד מהשקרים הרבים שסיפרו לנו כדי שתהיה להם שליטה מלאה עלינו", אמרה.
הנאום המצמרר של אגם בעצרת לציון 100 ימים בשבי
(צילום: satview)
במהלך הריאיון אגם שבה והדגישה את דאגתה לחטופים שעדיין נמצאים בעזה, שאותם, הזכירה, הצלב האדום טרם ביקר. היא ציינה כי ישנם פרטים שהיא עדיין לא יכולה לחשוף כדי לשמור על החטופים, וכי כל מה שהיא יכולה לעשות כעת הוא "להיות הקול שלהם".
בעצרת לציון 100 ימים בשבי שהתקיימה בשבת בתל אביב, אגם התייחסה בנאומה למי שעדיין נמצאות בשבי, והקריאה מכתב פתוח לחברותיה שנותרו בעזה: "היינו שם ביחד ועכשיו אני פה, רוצה לצעוק את כאבכן, את הסבל ואת הייאוש. חברות שלי, מה שלומכן? אכלתן מספיק היום? נשאר לכן על מה לדבר? אתן יחד? הוא פגע בך שוב? הוא שוב שאל אם את נשואה? הוא שוב הפשיט אותך במקלחת? נגע בך בפציעת הכדור?". נאומה המצמרר של אגם היה למעשה עדות ראשונה ממשית לדיווחים על תקיפות מיניות שעברו החטופות בשבי חמאס.
בריאיון, סיפרה כי נחטפה כשלגופה רק פיג'מה קצרה: "ככה הם חטפו אותי, עירומה וחצי-ישנה". המחבלים ששמרו עליה התחלפו ביניהם במהלך השבי. לעיתים היו שני גברים ששמרו עליה, ולפעמים שישה. אחד מהם היה מורה, אחר סיפר כי הוא לומד באוניברסיטה מקומית, ושומר נוסף ביקש שתלמד אותו עברית. הם נהגו לבהות בה, שחזרה, וסיפרו כי ישראל נטשה אותה ושהיא תישאר בעזה במשך שנים ותינשא לגבר מקומי. כמו כן, הם הזכירו לה את גלעד שליט שהוחזק בשבי חמש שנים, אחרי שנחטף ב-2006.
במנהרה שבה היא ומשפחתה שהו במשך שבוע לפני השחרור, היא פגשה שש נשים, חלקן פצועות בדרגות שונות. היא סיפרה כי טיפלה יחד עם אמה בפצעים שלהן, באמצעים הדלים שהיו זמינים. אחת הנשים הפצועות, שעדיין נמצאת בשבי, סיפרה לאגם לפני כחודשיים כי היא מחכה לקבל טיפול ראוי כשתשוב לישראל. אגם סיפרה כי היא ואמה נאלצו להשתמש באותן תחבושות פעם אחר פעם עבור פצעיה, שהחלו להגליד מעל התפרים.
אגם סיפרה כי חלקן הוחזקו בבידוד ובנפרד מאחרים, בחדרים קטנים יחד עם שוביהן. היא שיתפה כי חלקן סיפרו לה ולאמה בדמעות ובקושי רב שהותקפו מינית. "זו הייתה השאלה הראשונה ששאלנו כשהבנו שאנחנו נמצאות לבד: 'איך הם מתייחסים אלייך?'. פתאום היה להן מישהו שניתן לשתף אותו ולפרוק בפניו - בכינו יחד".
אגם, ששוחררה ב-26 בנובמבר, לא אמרה אם היא עצמה הותקפה. ביום השחרור, "פתאום הם הגיעו ואמרו לנו להיות מוכנים בתשע בבוקר", היא נזכרה, "לבנות האחרות, שלא היו אמורות להשתחרר, הם אמרו: 'אולי מחר, אינשאללה, אולי מחר'".
