כטב"ם אחד הצליח להכניס הערב (שישי) עשרות אלפים רבים של תושבי הצפון למרחבים המוגנים, רבים מהם ביישובים לא מפונים - מהגליל המערבי, דרך נהריה ועכו ועד הקריות והכרמל. עבור אותם תושבים מדובר בעוד יממה ב"שגרה" בלתי-נסבלת שכללה חילופי אש, שיגורים של עשרות רקטות מלבנון לגליל המערבי ולחיפה - וגם גלי תקיפות בדאחייה, בצור ובדרום לבנון.
זמן קצר לפני שאותו כטב"ם, שטייל במשך 40 דקות שלמות בשמיים, הצליח להעיב על עוד ערב שבת למשפחות רבות בצפון, עד שהתפוצץ בגליל המערבי, ב"ניו יורק טיימס" דווח מפי גורמים אמריקניים על "להט ישראלי" להגיע להסכם בלבנון. ההערכה בישראל הוא שהסכם כזה נמצא בהישג יד, למרות שעדיין ישנם פערים בין הצדדים. "נותרו פרטים קטנים, אך הם קריטיים", אמרו גורמים בישראל וגם בלבנון.
3 צפייה בגלריה
רוחות של הסדרה, אך בשטח חילופי האש נמשכים. "הסכם? לא חושב שמישהו רואה את הסוף"
(צילום: Kawnat HAJU / AFP, יריב כץ, REUTERS/Mohamed Azakir)
את תושבי הצפון - מהגבול ועד הקריות - ההצהרות הללו של אותם "גורמים" עלומי שם לא מרשימות. בכל זאת, הם נאלצו לשהות (שוב) במשך קרוב לשעה במרחב מוגן, רגע אחרי ארוחות השישי. משה מקריית אתא סיפר ל-ynet כי שהה עם נכדותיו בממ״ד. ״זה כבר נהיה פה חלק מה'שגרה', התרגלנו לאזעקות", הוא אומר, "אפילו הילדות הקטנות שנולדו לתוך המלחמה מבינות כבר את המשמעות של זה. זה מצב הזוי. למרות כל הדיבורים על הסכם, אני לא חושב שמישהו רואה את הסוף".
"הילדים בטראומה, לא רוצים לצאת מהממ"ד"
אלעד, תושב נהריה, סיפר כי היה עם משפחתו בממ"ד במשך זמן רב, ואותם האזעקה תפסה ממש בעיצומה של ארוחת הערב. "הילדים שלנו קורסים. הם ילדים בטראומה. אפילו הכלבים כבר מאומנים לרוץ לממ"ד לבד. ברגע אחד כל הארוחה השתנתה, שבעה טלפונים בו-זמנית עושים רעש של אזעקה, ומשם, הכול מתחיל. שתי ילדות קטנות בנות 3 ו-6 מתחילות להיכנס לפאניקה ולבכות שלא בא להן יותר".
גם החוויה בממ"ד עצמה היא לא פשוטה. "יש בעיקר מרמור על המצב, ועל זה שההורים בעצמם נקרעים מהמצב. אחת הבנות לא הייתה מוכנה לצאת מהממ"ד, למרות שה-10 דקות עברו. יש גם את הסוגייה של כל ה'רסיסים'. הם גומרים לאנשים את הרכבים והגינות, וגורמים הרבה נזק. יש המון מרמור בנהריה על זה שאנחנו לא מפונים, אבל מצד שני העסקים קורסים, אין מסגרות לילדים, אבל הכול כאילו כרגיל".
יואב מינץ, גם הוא מהעיר, הוסיף כי "ימי הרקטות והכטב"מים האחרונים שאנחנו עוברים בנהריה הם במילה אחת: קשוחים. בשתי מילים: רולטה רוסית". ליעד, תושב נהריה גם כן, הוסיף כי איום הכטב"מים הפך לקשה יותר אפילו מאיום הטילים. "אנחנו אחרי שנה פלוס של מלחמה ומתקשים למצוא פתרון לנושא הזה. לא הגיוני שכטב"ם 'יטייל' מעלינו יותר מחצי שעה ויכניס מאות אלפים למרחבים מוגנים. זה פשוט לא נתפס", אמר.
עדי רוזן אדרי מבית העמק אמרה כי אותה האזעקה תפסה באמצע המקלחת של בתה, רומי, בת 4 וחצי בלבד. "היינו צריכות לרוץ כשהיא עוד עם השמפו על הראש. תפסתי מגבת ורצתי איתה לבית של השכנה שיש לה ממ"ד, אבל הוא היה נעול כי היא לא הייתה בבית. אז נשכבנו על הרצפה ובינתיים מישהו רץ להביא מפתח כדי שניכנס".
היא סיפרה על החיים "בין האזעקות". "אנחנו חיים כאילו חיים רגילים כאן, 13 קילומטר מהגבול. אבל שום דבר לא רגיל. תמיד דרוכים, מוכנים לעוד אזעקה, לכל מקום שהולכים מחשבים את הדרך שתהיה בין מקלטים ועושים חלוקת תפקידים איזה ילד כל אחד מאיתנו לוקח. אני מסדרת את הממ"ד פעמיים ביום ופעם אחרונה לפני שהולכים לישון - כדי להיות מוכנים לאזעקה בלילה. הילדים קופצים מכל צליל של פלאפון גם אם זאת סתם הודעת וואטסאפ רגילה ושואלים איפה יש אזעקות, הם מכירים את כל היישובים בצפון כי בכל פעם שיש בומים ואזעקות הם שואלים איפה זה".
עדי אף פירטה על ההשלכות על חיי היום-יום. "השינה של הילדים נהרסה, רומי הגדולה שומעת מתוך שינה את האזעקות ביישובים מסביב ואת היירוטים, מתעוררת מבוהלת ורצה אלינו למיטה. המשחק הקבוע שלנו הפך להיות 'מי מוצא ראשון את הבומים' כדי לנסות להפחית את הפחד שלהם. ובבוקר כשיוצאים לגן הם מסתכלים על השמיים ואומרים 'אמא אל תדאגי, זה סתם עננים רגילים'. בתוך כל זה, אני ובעלי ממשיכים לעבוד ולשרת במילואים".
אורית רואה מראש הנקרה כבר נצמדה לממ"ד עם הישמע האזעקות הראשונות. "הערב היתה קבלת שבת. צריך שוב לחמם את האוכל. אפילו המשפטים האלה שאני כותבת לכם, נכתבים בהפוגות. שלא לדבר על שירותים, מקלחת, חצי כוס קפה וכל ניחוש נוסף יהיה נכון. כבר הפכנו למומחים לטריוויה: רקטה או כטב"ם? אחד או שניים? היה יירוט? קרוב אלינו או בישוב אחר? מתנהל או הסתיים? והשאלה הכי גדולה: באמת נמאס. מתי זה יסתיים?", תהתה.
"הפחד ממה שיכול לקרות לתינוקת שלי משתק"
יונה סופר, תושב הקריות שגם שם כאמור נשמעו הערב אזעקות, סיפר על התקופה ה"הזויה", כלשונו: "ערב שבת, מיד לאחר ארוחת הערב, כולם בממ"ד. הנכדים בוכים, אנחנו בסיוט בלתי-נגמר. נקווה שהתקופה ההזויה הזו תסתיים כבר".
יעלי, גם היא מהקריות, סיפרה על תחושותיה הקשות בייאוש: "אני מתוסכלת וכועסת, השגרה ההזויה הזאת היא בלתי-נסבלת. אזעקות תופסות אותנו בארוחת ערב שבת, בסיבוב בגינה עם הכלב, באמצע מקלחת. כטב"מים כבר גרמו לאסונות גדולים, אנחנו לא מרגישים בטוחים. אני לא רגועה שהילדים מסתובבים למטה, לא רגועה בשום מקום. רק רוצה שכולם יהיו בבית. וגם בתוך הבית, אף אחד לא מבטיח לנו ביטחון".
גלית מקריית אתא סיפרה כי בדיוק עמדה לצאת מהבית של בתה בקריית ביאליק, אלא שאז התחילו האזעקות. "אחיינית שלי ראתה שיש כטב"ם באזור נהריה ואמרה שכדאי שנחכה, שלא נצא בינתיים. ונשארנו", סיפרה. "רק בעלי יצא לטייל עם הכלבה - ואז התחילו האזעקות. נכנסנו לממ"ד ואז נשמעה עוד אזעקה. עכשיו, אחרי שהאירוע הסתיים, יש בי חששות לצאת לנסיעה כי מדובר על כבישים שהם 'שטחים פתוחים'. כשאני בין בתים אין בעיה לעצור בצד ולהיכנס למקלט בבניין, אבל בכבישים בין הקריות זה שטח פתוח ואני חוששת".
עו"ד זיו גלעד, תושב עכו, הצטרף גם הוא לתחושות הקשות של התושבים: "זו מציאות מטורפת שלצערנו הפכה לשגרה. מספר פעמים מצאתי את עצמי באמצע הכביש, ברכב, עם יירוטים מעל הראש. אני בטוח שהרסיסים תכף הורגים אותי וגם את בני המשפחה. זה סוריאליסטי לחלוטין.יש לי תינוקת בת ארבעה חודשים, והפחד ממה שיכול לקרות משתק. מקומות הבילוי, בתי קפה, הכול ריק. העיר נראית הרבה פעמים כעיר רפאים. כולנו תקווה שהמצב ישתנה".
