הוא איבד את שתי ידיו, את מאור עיניו ואת שמיעתו כשהוזעק לטפל כקצין הנדסה בזירת מטענים בבקעת הירדן. אתמול (רביעי), בגיל 78, הלך לעולמו פרופ' יקותיאל (קותי) גרשוני, שבשנים שחלפו מאז אותה תקרית במלחמת ההתשה הפך להיסטוריון וגם למדליסט פראלימפי. הוא יובא למנוחות ב-16:00 בבית העלמין מורשה.
גרשוני היה בן 26, סרן בהנדסה קרבית ואב טרי שיצא לחגוג את ברית המילה של בנו הבכור, כשהוזעק לטפל באותה זירת מטענים בבקעה. לפני כחצי שנה סיפר בריאיון לסמדר שיר ב"ידיעות אחרונות" על התקרית ב-2 בנובמבר 1969 ששינתה את חייו.
גרשוני בריאיון, לפני עשור
(צילום: חגי דקל, עריכה: תמר אברהם)
"ארגוני החבלה הכירו היטב את ההיסטוריה הישראלית ובחרו לפעול דווקא בימים חשובים. במקרה שלי זה היה ביום הצהרת בלפור", אמר בריאיון. "בדרך לבסיס קיבלתי הודעה שמחבלים חדרו בלילה והניחו מטענים על דרך הטשטוש. נסעתי ישר לזירה. שני מטענים נטרלתי, המטען השלישי שטיפלתי בו התפוצץ לי בין הידיים. אבל היה לי מזל גדול. הרופא החטיבתי, שכן שלנו מתל השומר, היה במקום והגיע אליי מיד. בזכותו נשארתי בחיים. הוא הזעיק מסוק ואמר: 'אני לא מעלה את קותי, עד שאני מייצב אותו'".
"כשהתעוררתי, עוד לא ידעתי מה מצבי", סיפר. "הגדמים בידיים היו מכוסים בגבס, גם הרגל הייתה מגובסת בגלל שבר פתוח, והעיניים שלי היו מכוסות. בשלב הראשון הבנתי שהראייה שלי הלכה. אחרי שבועיים-שלושה הגיע אליי חבר, איש קבע, וסיפר לי שגם שתי ידיי נקטעו".
שנה אחרי הפציעה, נרשם גרשוני ללימודים אקדמיים בחוג המזרח התיכון ולימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב. בריאיון סיפר כי אשתו רותי הייתה מסיעה אותו לאוניברסיטה, "ואני ישבתי בשורה הראשונה והקלטתי את כל ההרצאות בטייפ גדול. אחר כך רותי תמללה אותן. את החומר שיננתי בעזרת קבוצה של קריינים שהתגבשה סביבי. מה שלקח לסטודנט רגיל איקס שעות, לקח לי איקס שעות כפול חמש".
גרשוני השלים את התואר הראשון ואת התואר שני בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, ובשנת 1982 השלים בהצטיינות דוקטורט באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1995 מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך עמד בראש החוג ללימודי אפריקה ובראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון ולימודי אפריקה. תחומי המחקר שבהם התמקד היו היסטוריה פוליטית של מערב אפריקה, עם דגש על ליבריה, והיחסים בין אפריקנים ואפרו-אמריקנים. בשנת 2010, שנתיים לאחר פרישתו לגמלאות, הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בן גוריון.
לעולם הספורט הצטרף כחלק מהשיקום. "אחרי מלחמת יום כיפור, כשפתחו את בית הלוחם, הוא הפך לבית השני שלנו, כי הוא יועד גם למשפחות עם ילדים. החלטתי לנסות כל מה שאפשר לעשות עם הרגליים. כששחיתי, רותי והבנים חיכו לי בקצה הבריכה עם מוט ונתנו לי מכה בראש, זה היה הסימן להסתובב. כשהתחלתי לרוץ, רתמתי את עצמי למלווה כדי שלא אגלוש לכביש", סיפר באותו ריאיון לפני חצי שנה ל"ידיעות אחרונות".
גרשוני השתתף בארבעה משחקים פראלימפיים בקפיצה לרוחק וריצה. ב-1980, במשחקים שנערכו בארנהם שבהולנד, זכה במדליות כסף ב-100 מטר, ב-400 מטר וב-1,500 מטר, ובארד בקפיצה לרוחק. ארבע שנים אחר כך, במשחקים שנערכו בניו יורק ובסטוק מנדוויל, זכה במדליית ארד ב-5,000 מטר.
הוא הותיר אחריו אישה, שלושה בנים ותשעה נכדים. "רק את הבכור אריק זכיתי לראות", אמר בריאיון לפני חצי שנה, "את קובי ומאור לא ראיתי וגם לא את ילדיהם, אבל פיתחתי יכולת לראות בלב. בדרך זו אני רואה אותם, ואת כל מי שאני אוהב".
בני המשפחה: "הוא נתן לנו שלושה ימים להיפרד"
בני משפחתו אמרו הבוקר ל-ynet כי הם המומים ממותו. "זה היה מאוד מפתיע ולא צפוי. לא יכולנו לראות את זה מגיע. הוא נתן לנו שלושה ימים כדי להיפרד ממנו, כי הוא איש חזק". לדבריהם בימים אלו סיים גרשוני לכתוב ספר חדש.
בני המשפחה סיפרו על צורת העבודה הייחודית של גרשוני בעת בניית הרצאה, כתיבת ספר או מאמר. "הוא תמיד עבד עם עוד אנשים: מישהו היה מקריא לו, הוא היה מעבד את זה בראש ואז מישהו היה כותב את מה שהוא היה מבקש. הכול היה עבודה של שימוש ביכולת הזיכרון והניתוח החדים שלו, שאפשרו לו להתקדם. לכתוב שלושה ספרים ודוקטורט מבלי לראות ולזכור היכן נמצא כל דבר בספריו, בלי לראות".
בני המשפחה מגלים כי על מרבית הרצאותיו פרופ' גרשוני לא גבה תשלום, והן היו בהתנדבות למען הקהילה. כאשר קיבל תמורתן תשלום הוא תרם אותו למלגות לסטודנטים באוניברסיטה. "זה אובדן וחלל קשה", הוסיפו, "זה מסוג האנשים שלא פוגשים כל יום. מעטים הם האנשים שמצליחים בתחום אחד, והוא הצליח והצטיין בכמה תחומים זה רק מעצים את החלל".
