לפי תמונת המצב המתבהרת, חמאס בונה את אסטרטגיית ההישרדות שלו במלחמת חרבות ברזל על שני אדנים. הראשון הוא הפעלת לחץ בינלאומי – כולל של מדינות ערביות סוניות כגון נסיכויות המפרץ, מצרים וירדן – על ארה"ב, כדי שזו תעצור את ישראל לפני שתצליח למוטט את המערך הצבאי והשלטוני של הארגון ברצועת עזה. השני: מדינות "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן, שיצטרפו ביתר שאת ללחימה ויכריחו את צה"ל להסיט עוד כוחות מהרצועה לצפון.
תיעוד הפצצות ברצועת עזה
הכותרת
לחסל את חמאס ולשמור על החוק. המלכוד המשפטי
22:35
היעד הסופי של חמאס הוא לסיים את הלחימה במצב שבו יש לו עדיין כוחות לוחמים בכמות ניכרת, וכן ציוד, רקטות וטילים חבויים בעומקי מערכי הלחימה התת-קרקעיים שלו, שם תימצא גם ההנהגה בראשות יחיא סינוואר כאשר תוכרז הפסקת אש. כך אנחנו למדים מראיונות שנתנו לאחרונה בכירי הארגון לכלי תקשורת מערביים, ובעיקר ל"ניו יורק טיימס".
על פי האסטרטגיה הזו, ביום שבו תוכרז הפסקת אש חמאס עדיין יהיה בשליטה ברצועה ויוכל לנהל משא ומתן עם ישראל במטרה לשחרר את כל האסירים הפלסטיניים מבתי הכלא תמורת שחרור כל החטופים. ראשי חמאס אומרים במפורש שהם רוצים בהמשך מצב הלחימה, וכי הם מאמינים שביכולתם לשרוד ולמנוע מישראל מלהשיג את מטרותיה המוצהרות (מיטוט שלטונו ושחרור כל החטופים). בהמשך הם מקווים לסחוט מישראל ויתורים טריטוריאליים ואחרים ולמצב את עצמם כמובילי העם הפלסטיני.
האופן שבו חמאס נלחם ברצועה מאז החלה המתקפה הקרקעית מעיד שהוא מממש את האסטרטגיה הזו עד כמה שהוא יכול. למרות ההרס הנורא שהלחימה מסבה לרצועה, חמאס לא מזדרז ליזום עימותים נרחבים ולא ניכרים מאמצי לחימה הרואיים נגד צה"ל. העימותים מתבצעים בעיקר מתוך מעוזים מקומיים במערך ההגנה שפרס חמאס למן השכונות החיצוניות של העיר עזה ועד למרכזה. מפקדי הגדודים והפלוגות מפעילים חוליות נ"ט ומניחי מטענים שמגיחות מפירי המנהרות, תופסות עמדות בבניינים רבי-קומות ומשם מנסות לפגוע בכוחות צה"ל הנעים ברחובות.
הכתישה מהאוויר שביצע חיל האוויר לפני התחלת התמרון הקרקעי שיבשה לחמאס את מערכי עמדות הנ"ט ואת היכולת להפעיל מטענים. עם זאת ההנהגה והשטח לא מראים סימני שבירה. עוד לא ראינו מחבל אחד שיצא בידיים מורמות מבין ההריסות או מתוך פיר. די ברור שהם נסוגו ממערכי האבטחה הקדמיים שלהם בבית להיא ובית חנון אל מנהרות הלחימה הגדולות שמתחת לשכונות המרכזיות של העיר (שרובן היו פעם מחנות פליטים - ג'באליה, שאטי, שייח' א-ג'לון ושכונת זיתון). למעשה הם נסוגים גם משכונות אלה, באמצעות התת-קרקע, לכיוון מרכז העיר. חלקם מנסים לברוח באמצעות מנהרות שמקשרות את צפון הרצועה אל מרכזה ודרומה. בכל מקרה, חמאס עובד בעיקר על שימור הכוח שבידיו ועל החטופים, שהם קלף המיקוח העיקרי שבידיו.
כרגע אפשר להבחין בשלושה מאמצים של צה"ל. האחד, ממזרח ומצפון-מזרח לעיר עזה, שם כבר משמידים הכוחות תשתיות לחימה של חמאס ומתקרבים למרכז באזור שאטי. המאמץ השני הוא הידוק הטבעת סביב מרכזי השלטון וההנהגה של חמאס במרכז העיר על ידי לחץ מדרום. המאמץ השלישי הוא למנוע מלוחמי חמאס בצפון הרצועה לברוח לדרומה. הלחימה מתנהלת היטב. השילוב בין חיל האוויר וכוחות הארטילריה שמספקים אש לנעים על הקרקע הוא יעיל ומוצלח מכפי שציפו אפילו בצה"ל, וכל עימות קרוב מול המחבלים מסתיים בהכרעתם מוחלטת.
עיר לחימה עמוק באדמה
ייתכן מאוד שהנהגת חמאס הצליחה לחמוק מהעיר עזה ולעבור לדרום הרצועה. עניין זה עוד יתברר. בכל מקרה, אף שצה"ל מתקדם מהר מכפי שהעריכו, אנחנו עדיין רחוקים מסיום הלחימה. מה שדרוש כעת לישראל הוא זמן. זהו המשאב היקר ביותר שלו זקוקים צה"ל והדרג המדיני כדי למוטט את שלטון חמאס ואת יכולותיו הצבאיות, ולהחזיר בשלום את כל החטופים.
הזמן נחוץ לצה"ל כדי להשלים ביסודיות ובמינימום אבדות שלוש משימות. הראשונה, להשתלט על מוקדי הלחימה של חמאס מעל הקרקע במרכז העיר ובשכונות המקיפות אותו, ותוך כדי כך לעבור למשימה השנייה – חשיפת מערך הלחימה התת-קרקעי העצום שבו משמר חמאס חלק ניכר מכוחותיו ומהציוד שלו. מדובר במערך שאין ולא היה דומה לו בעולם. למשל, מערך המנהרות בווייטנאם איפשר ללוחמי הוויאטקונג להסתתר ממטוסי הביון וההפצצה של חילות האוויר של ארה"ב ודרום וייטנאם, אבל הם לא יכלו לנהל מתוכו לחימה סדורה ולהפציץ ריכוזי כוחות אמריקניים ברקטות ממשגרים תת-קרקעיים.
עיר תת-קרקעית כזאת קיימת גם במתחמי לחימה דומים בערים אחרות ברצועה. חיל ההנדסה של צה"ל וחיל האוויר יודעים להתמודד עם המערך הזה, ויש להם גם את החימוש המתאים, אבל תחילה צריך לחשוף את המיקומים המדויקים של מנהרות הגזע (שהן כמו רחובות ראשיים בעיר רגילה), ואת המנהרות הקטנות המסתעפות מהם (אם תרצו, הסמטאות), כמו גם את מערך הבונקרים וצמתי התקשורת המבוצרים בבטון שמשובצים במבוך שמתחת לאדמה. אחר כך צריך לגבש תוכנית איך מוציאים מכלל פעולה את המערך הזה, כלומר – איך מונעים מהמחבלים לנוע בתוכו, ואם אפשר גם לחסל אותם בלי לפגוע בחטופים שאולי נמצאים שם. כל זה כאמור מצריך זמן.
המשימה השלישית היא ליצור איום ממשי על הנהגות חמאס והג'יהאד האסלאמי במקום שבו הן נמצאות, באופן שילחץ עליהן לבצע עסקת חטופים. כרגע שני הארגונים לא מראים סימנים שיש להם אינטרס להתקדם לשם. אפילו את הפועלים התאילנדים שנחטפו מעוטף עזה הם לא משחררים, אף שממשלת תאילנד פנתה לאיראן וטהרן הבטיחה לסייע להם. עובדה זו מחזקת את ההנחה שרק כאשר יהיה לחץ ממשי או איום פיזי מיידי על ההנהגות, הן ילכו לעסקת חליפין.
הפוגה של שעות, בלי תמורה
כאמור, השגת שלוש המטרות הללו דורשת זמן. ללא זמן ייאלץ צה"ל להאיץ את הלחימה וישלם על כך באבדות ובכך שיישארו כיסים של מחבלים שיצוצו מחדש ויסכנו את ישראל אחרי סיום הלחימה. האצת הלחימה גם עלולה לסכן לפחות חלק מהחטופים ובני הערובה.
בראש רשימת הגורמים המגבילים את הזמן נמצא הצורך בלגיטימציה, שאותה מספקת לנו בעיקר ארה"ב, וגם מנהיגי גרמניה, בריטניה וצרפת. אבל הממשל האמריקני נתון ללחצים פוליטיים פנימיים וללחצים מצד מדינות ערב והאו"ם. אין זה משנה כלל ששליטי רוב מדינות ערב הסוניות המתונות רוצים גם הם בהשמדת חמאס. כדי לרצות את הרחוב בבית הם חייבים להפעיל לחץ פומבי על הממשל בוושינגטון, מה שמפעיל לחץ גם על דעת הקהל האמריקנית. לכך יש להוסיף את הרצון והפעילות הפומבית של משפחות החטופים לשחרר מיידית את יקיריהן, שמשפיעים על צה"ל, שב"כ והמוסד.
מי שאמור לספק את הזמן הדרוש הוא בעיקר קבינט המלחמה בראשות בנימין נתניהו, שעליו להדוף את הלחצים המדיניים מוושינגטון, ובמקביל לעזור לממשל האמריקני לעזור לישראל. למשל, להכריז על הפוגות הומניטריות קצרות של כמה שעות, אפילו בלי להתנות זאת בשחרור חטופים, ולהודיע במפורש שכל חמוש פלסטיני שייראה מעל פני הקרקע בכל מקום ברצועה ייהרג.
תיעוד מפעילות כוחות אוגדה 252 ברצועה
(צילום: דובר צה"ל)
בהפוגות האלה יורשה להכניס משאיות סיוע, שממילא נכנסות, והן ישכנעו את האוכלוסייה הבלתי מעורבת שמתבקשת לנוע דרומה ללכת אל אזורי המחסה. כלומר, לעשות כל שממילא קורה, אבל למתג את הצעד כ"הפוגות הומניטריות", מבלי לאפשר לשום מחבל, מפקד או מנהיג להוציא את ראשו מעל לפני הקרקע או לקבל מזון, מים ודלק.
דבר נוסף שישראל יכולה לעשות הוא להוריד את האינטנסיביות ומידת ההרס של התקיפות. מסכי האש המתגלגלים, שמאפשרים לכוחות המתקדמים על הקרקע לנוע בבטחה ולהשמיד חוליות אויב, חייבים להימשך, אבל הכתישה המאסיבית מהאוויר ומהקרקע באמצעות פצצות, פגזים ורקטות, שהתבצעה כהכנה לתמרון הקרקעי, כבר לא נחוצה.
חיל האוויר יכול לעבור מפצצות של טון לפצצות קטנות ומדויקות יותר שנקראות SDB ("פצצות היקף קטן"). באמצעותן אפשר להשיג את התוצאות הנדרשות להגנה על הכוחות ולפגיעה בחוליות מחבלים שמופיעות מדי פעם, מבלי לגרום לנזק כבד או לפגיעה במתקנים רגישים כמו בתי חולים. הקטנת האפקט ההרסני והוויזואלי של הפצצות הגדולות יכול לסייע לנו לקנות זמן אצל האמריקנים.
צריך להדגיש: ארה"ב לא דורשת כעת מצה"ל להפסיק את הלחימה. היעלמות חמאס מהזירה היא גם אינטרס אסטרטגי שלה. לכן על ישראל ללכת לקראת הממשל בוושינגטון עד כמה שאפשר, כל עוד האמריקאים לא דורשים ממנה להסכים להפסקת אש ארוכה או להפוגות הומניטריות שבהן חמאס יוכל לצאת מהמנהרות ולהופיע ברחובות הרצועה.
