ידיעה מעציבה שקראתי לאחרונה על אודות זוג דרוזים שלא מצליחים לשכור דירה בירושלים בשל מוצאם העלתה בי שוב את מפלס הזעם שרק לאחרונה נרגע מעט. לפני כחודשיים הצטרפתי לקבוצת הדחויים - זו שמשתתפיה לא מצליחים לשכור דירה. אינני דרוזית. אני אם, סבתא ואחות, ילידת הארץ, קצינה לשעבר בצנחנים, עיתונאית ובמקביל עובדת בשדה התעופה במשמרות. אלא שהגיל שלי - אני בת 70 - צירף אותי לערבים ולדרוזים, ליוצאי אתיופיה, להומואים, הלסביות, הטרנסג'נדרים ועוד. כולנו יחד בקבוצה שלא מצליחה לצלוח את הדעות הקדומות.
לטורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• לפיד, פולין והקורבן הנצחי שנותר בגולה
• התחנה המרכזית היא שמורת טבע. אל תסגרו אותה
• הנשים בזנות הן הקורבנות, לא השכנים
אז במשך כחודשיים ניסיתי למצוא דירה בשכירות בתל אביב. משהו צנוע, שני חדרים. לא הצלחתי. המתווכים לא חזרו אליי. תקציב זעום מדי, לא שווה את המאמץ. בעלי הדירות שמבינים עד כמה היסטרי הביקוש העלו מחירים. ולא אלאה אתכם במצב הדירות שראיתי, שרבות מהן לא ראויות למגורים. אפילו נרשמתי לפייסבוק כדי להצטרף לקבוצות התל אביביות "דירות מפה לאוזן", "דירות בסוד" ואחרות, אלא שכל מודעה שהתפרסמה שם גררה הסתערות מאסיבית של מחפשים ולי לא נותר סיכוי.
אבל לא על בעיית ההיצע והביקוש רציתי לספר, אף שהיא בהחלט דורשת התייחסות מקיפה, ואולי אפילו חוקים שקיימים בארצות נאורות ומגבילים את העלאת שכר הדירה. רציתי לשתף בשני מקרים שבהם מצאתי דירות לטעמי, אלא שבעלי הבית לא הסכימו שאגור בהן בשל גילי המופלג.
בעלת הבית דחתה אותי גם בשל גילי וגם מפני שאני לבד. חס וחלילה לא יהיה מי שילקט אותי מרצפת המטבח הזעיר שלה לכשאקרוס
הדירה הראשונה: שלמה המלך פינת זמנהוף, ללא חניה, שני חדרים, חמודה, משקיפה אל גן ילדים. בעלת הבית (בת 85, הסביר לי הדייר הנוטש) ראיינה אותי בטלפון כרבע שעה. "למה את עובדת בגיל 70? מה יהיה אם תפסיקי לעבוד? יש מי שיערוב לך?". עניתי בסבלנות על כל שאלותיה החטטניות הללו – ועל עוד כמה אחרות - וקבענו שאני מקבלת חוזה לעיון. אלא שאחרי יומיים התקשר אליי הדייר (!) להגיד שלא אגור בדירה, "בגלל הגיל".
בעלת הבית לא הסתפקה בהודעת הפיטורים מצד שלישי ולבסוף התקשרה בעצמה להסביר: "זה לא אני, זה בעלי. הוא רוצה שיגור שם זוג". כלומר, נדחיתי גם בשל גילי וגם מפני שאני לבד. חס וחלילה לא יהיה מי שילקט אותי מרצפת המטבח הזעיר שלה לכשאקרוס.
חשבתי אז שזה מקרה חריג, אבל לא עברו אלא כמה ימים וזה קרה שוב. הפעם הודיע לי בני הצעיר שיש דירה (!) ברחוב קלצ'קין ברמת אביב (לא רחוק מהנכדים!!) שרק אני יודעת עליה (!!!). לא מתווכים, לא המחפשים בקבוצות הפייסבוק. רק אני.
יעל בס חןסיכמתי עם הדייר החביב שהיה אמור לעזוב בפתאומיות שאגיע לראות את הדירה, שהיא אמנם קצת רועשת, אבל עדיין, ברמת אביב. בכל זאת, פעמון אזהרה קטן דינדן במוחי ותהיתי אם בעל הנכס מודע לגילי. משתומם על השאלה, ענה הדייר: "בטח. הוא אמנם הוא העלה את המחיר, אבל אם תאהבי - זה שלך".
שעה לפני הפגישה המיוחלת התקשר בני ואמר לי בקול נכאים: "בעל הבית לא מסכים שתגורי בדירה, הוא לא רוצה 'מבוגרת שתנדנד לו כל הזמן'". כלומר גם קשישה, גם לבד, וגם מנדנדת כל הזמן. גם בלילה. כשישנים.
הודיתי לאלוהים וליקום שמנעו ממני בעלי-בית-ערלי-לב שכאלה, ונפרדתי מתל אביב. זה נגמר בכך ששכרתי דירה ברמת השרון. הרחק מילדיי ונכדיי.
- יעל בס חן היא עיתונאית ודיילת בחברת QAS בנתב"ג
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
