2 צפייה בגלריה
4 דורות ב-1984. מימין: אני, אימא פלורה לוי, סבתא זהרה לוי וסבתא-רבתא מרים לוי
(מהאלבום המשפחתי)
נתיבות הייתה הבית השני שלי אחרי קריית אתא שבה גדלתי ולפני תל אביב ורחובות שאליהן עברתי בהמשך. כל בני משפחתה של אמי חיו בנתיבות - על ילדיהם, נכדיהם ובע"ה גם ניניהם. בבית מול סבתא גר אח של אבא ז"ל, ובמושבים הסמוכים עוד אח ואחות. בכל שנה נסענו לשם לחודש-חודש וחצי בחופש הגדול וגם בצבא יצאתי לאפטר בנתיבות פעמיים בשבוע. שירתי רחוק מהבית ושם הייתה משפחה ובת דוד בגיל שלי וגם חבר'ה מהנח"ל. כאמור, בית שני.
ואני זוכרת נתיבות אחרת. הרבה יותר מזרחית, ואם לדייק אז הרבה יותר מרוקאית, והרבה - אבל ממש הרבה יותר - פתוחה, נעימה ומכילה. עד שבסוף שנות ה-70 ובתחילת ה-80 החלה הגירה שלילית של בני הדור השני מעיירות הפיתוח והערים הקטנות אל הערים הגדולות ובעיקר למרכז. גם אני השתחררתי מהצבא ב-1986 ועברתי לתל אביב.
באותה שנה הקימה ש"ס את רשת "אל המעיין" במטרה לפעול בתחום החברתי לצד פעילות תורנית. תוך שנה וחצי כבר היו לה 80 סניפים ברחבי הארץ, בעיקר בפריפריה החברתית-גיאוגרפית. את המקומות האלה הקפידה מפא"י-המערך להפלות, להזניח ולדכא, ייצרה עוני, פשיעה והתעלמה מכמויות הסמים. באמצע שנות ה-80 העדיף הליכוד להתנער מהם וזרק לאל המעיין כמה מיליונים כדי ש"תתעסק" עם המזרחים הנטושים בעיירות הפיתוח, בשכונות המזרחיות ובערים המעורבות.
אם עד סוף שנות ה-80 זכיתי להשתתף באירועים לא מופרדים ולקחת חלק מלא בלוויות של סבא שלי ושל סבתא רבתא שלי, הרי שבפעמים הבאות כבר נותרנו הנשים בכניסה לבית הקברות כשהגברים הלכו עם המת
ש"ס נכנסה לוואקום הזה באמצעות טיפול בבני נוער בסיכון והקמה במחיר סמלי של קייטנות, מועדוניות ומועדוני נוער לכל הגילים. היא יזמה הרצאות, ימי עיון ונופש במחירים מוזלים לנשים וייסדה מחלקת סלי מזון. אברכים נשלחו לסייע בבתים בשיעורי בית, בתיקונים, בשיפוצים ובהסעות של קשישים ונכים לקופת חולים ולבתי חולים. היא עשתה את מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות, רק עם הרבה פחות כח, כלים וכסף, ועם הרבה דת, חרדיות, שמרנות ומחיקת נשים בוטה.
והפריפריה הנטושה קיבלה את ש"ס בצמא. אימהות יכלו סוף סוף לצאת לעבוד, הנוער המונשר שהה פחות ברחובות ויותר במועדונים, והמשפחות קיבלו קצת יותר אוכל, עזרה, מסורת ותשומת לב. ועדיין, זו הייתה רק עזרה ראשונה עם מחיר ברור וכבד בצדה.
בהמשך, הודות לליכוד, גם הגרעינים התורניים השתלטו על עיירות הפיתוח ועל השכונות. הם הגיעו באופן מאורגן עם גיבוי ציבורי ותקציבי של המדינה ושל ראשי הערים, קיבלו הטבות בקרקע, בדיור, בתפקידים ברשות המקומית וזכו לשלל הזדמנויות שמעולם לא ניתנו לבני המקום שנותרו ולאלו שנאלצו לעזוב.
עם השנים התרבו והתחזקו הקולות הדתיים, צביון העיר/השכונות השתנה לאין שיעור וכמוהו גם הייצוג והשליטה ברשויות המקומיות. אם עד סוף שנות ה-80 זכיתי להשתתף באירועים לא מופרדים ולקחת חלק מלא בלוויות של סבא שלי ושל סבתא רבתא שלי, הרי שבפעמים הבאות כבר נותרנו כל הנשים בכניסה לבית הקברות כשהגברים הלכו עם המת לחלקת הקבר, ביצעו את טקס הלוויה, סיימו, עזבו את המקום ורק לאחר מכן הורשינו אנו הנשים להגיע אל חלקת הקבר. עשרות גברים שאין להם שום קשר דם למשפחה היו משתתפים מלאים בלוויות של דודים שלי ושל סבתא שלי שילדה אותם ונתנה להם חיים, בזמן שהאישה ושאר בנות המשפחה נשארות מוקצות מאחור. מתי הן מורשות להתקרב? רק אחרי שהכל נגמר.
הסיפור של נתיבות הוא הסיפור של עיירות הפיתוח והשכונות המזרחיות בערים היהודיות ובערים המעורבות כולן, והוא גם שורש ביטול מצעד הגאווה בעיר בשבוע שעבר, כמו גם של ריבוי האירועים המופרדים פתאום. למשל זה בקבר הרשב"י במירון - מקום שהיה סמל לפולחן עממי, שאליו הגיעו כל "עמך ישראל" על נשותיהם, ילדיהם, טפיהם וזקניהם, לפעמים לכמה וכמה ימים, עם הרבה אמונה ושמחה וללא כל הפרדה. כיום הוא גטו חרדי וחסידי עם הפרדה מוחלטת, מסחרת הדלקות שמכניסה כסף רב ושאר מיני קומבינות.
(צילום: אסף חן)
מעולם לא נראה ציפוף שורות כמו זה של הפוליטיקאים וראשי העיירות והערים המזרחים, המסורתיים והחילונים, יחד עם נציגי הדת המזרחים. האחרונים, בכל צומת ומחלוקת, במקום לקבל בחירה מסורתית מתונה מעדיפים את השמרנות החרדית והחרד"לית האשכנזית על פנינו, הנשים המזרחיות.
עכשיו הזמן של הנשים המזרחיות לקיים את מסורת אמותינו ולצאת נגד ההפרדה וההדרה; ליצוק את הפרגמטיות הנשית-מזרחית לתוך המילים שנלעסו ורוקנו מתוכן על ידי הבנים והנכדים שלהן
תוסיפו לזה את החינוך הגרוע שהמדינה הקפידה לספק בפריפריה לאורך שנים, את ההסללה וההפגרה, ותקבלו בני 35-25 עם דעות של בני 90 מהמאה הקודמת. לאורך כל ההיסטוריה חברות התקדמו והתפתחו אך ורק אחרי שנתנו שוויון זכויות והזדמנויות מלא לנשים. הישיבה יחד מסביב לשולחן, על אף השוני והמחלוקות, היא המסורת של הסבתות שלנו, של אמות אמותינו, שניווטו בין חיים של מיעוט יהודי במדינות המקור לבין דיכוי גברי וקהילתי מבית, שעמדו בראש המשפחות שהתפרקו עם משבר ההגירה והחזיקו אותן בשיניים. הן האחראיות הבלעדיות לאותה מתינות מכילה ומדוברת שם וכאן. ובשולחן שלהן היה מקום לכולם ולכולן.
אלונה אילוז מהאלבום המשפחתיאלא שרובן כבר לא בין החיים, ובישראל, בניגוד לארצות המקור, הדת קשורה בעבותות למדינה ויש לה כח גדול בהרבה מזה שהיה לה שם. היא יכולה לסדר עבודה, קשרים ומינויים, וניתן למצוא גם נשים המשתפות פעולה עם ההקצנה השמרנית. עכשיו הזמן שלנו, הנשים המזרחיות, לקיים את מסורת אמותינו ולצאת נגד ההפרדה, ההדרה והמחיקה הבוטה; ליצוק את המתינות והפרגמטיות הנשית-מזרחית הלכה למעשה לחיי היום יום ולתוך המילים שנלעסו ורוקנו מתוכן על ידי הבנים והנכדים שלהן.
זו גם ההזדמנות של הממשלה הנוכחית, המתיימרת להיות ממשלת שינוי, להתערב, לתקן ולעשות צדק, בטח כשיש בתוכה חלקים המתיימרים להיקרא שמאל. ש"ס והגרעינים נכנסו למקומות שננטשו ונעזבו על ידי המדינה גם כשהמערך וגם כשהליכוד עמדו בראשה, ולכן רק המדינה יכולה וצריכה לתקן.
- אלונה מרים אילוז היא עיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
