תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית כוללת תחת כנפיה מאבקי צד רבים: המאבק הלהט"בי, מאבק הנשים ועוד. גם מי שלא מזדהה איתם לא מוצא לנכון להדיר אותם מקפלן או סבור שהם פוגעים במטרה העיקרית. הוויכוח המשמעותי היחיד הוא סביב השאלה אם לכלול גם את המאבק בכיבוש כחלק מהותי. הוא נתפס אחרת מהשאר ולא ניתן להישאר אדיש כלפיו. ברור לכולם שמדובר בנושא מרכזי שיש לו קשר הדוק לשאלת היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, אבל עובדה זו מובילה אנשים שונים למסקנות שונות, ומחלקת את המוחים לשני מחנות.
אף שיותר ויותר אנשים מבינים את מרכזיות הכיבוש למאבק, ודאי אחרי האירוע הנפשע של מתנחלים בליל שבת בכפר בורקה, לא ברור מה נטייתם של מרבית המפגינים. מה שכן ברור הוא שמנהיגי המחאה, בעיקר באתר המרכזי בקפלן, מתנגדים נחרצות להכללת הכיבוש. זה לא הזמן, הם אומרים, אנחנו עכשיו ממוקדים בעצירת ההפיכה ובהפלת הממשלה, וכל הסתה מהנושא המרכזי מפריעה ומחלישה את המאבק. כיצד מחלישה? לדבריהם, בכך שהיא מונעת מהמרכז והימין הרך מלהצטרף למחאה, ומעירה מרבצו את הוויכוח העמוק, המשמעותי והקשה ביותר לפתרון.
אז למה בכל זאת הכיבוש הוא לב העניין? למה הכרח להיאבק בו? כדאי ללכת למקור. להלן פסקה מ"תוכנית ההכרעה", החזון שכתב בצלאל סמוטריץ' ל"התמודדות" עם הפלסטינים: "ההתמודדות עם מציאות חסרת תקדים מצדיקה פתרונות והסדרים חסרי תקדים... בתוך הסבך המורכב הזה מדינת ישראל חייבת להמשיך להתקיים כביתו הלאומי של העם היהודי, ואם בשביל להבטיח זאת צריך לייצר קונסטרוקציות אזרחיות, דמוקרטיות ומשפטיות חדשות – לא צריך להיבהל מכך. במונחי השיח החוקתי המקובל בישראל – התכלית היא תכלית ראויה שמצדיקה חריגה מידתית מהעקרונות המקובלים".
למה מקודמת ההפיכה המשטרית ומי מקדם אותה? מי מוביל את המחנה ומי משתרך בשוליו? בכל פעם שדובר על פשרה, המפלגות הדתיות-לאומיות נעמדו על הרגליים האחוריות ומנעו אותה. כל ממשלה אחרת שסמוטריץ', איתמר בן גביר ושותפיהם לא היו כלולים בה, לא הייתה מעלה את דעתה לקדם את ההפיכה באופן הזה, לא משנה כמה נחוש ואובססיבי היה יריב לוין. החרדים היו מוצאים פתרונות אחרים לבד מהרס הדמוקרטיה כדי לקדם את האינטרסים שלהם. זו מומחיותם הפוליטית כבר עשרות שנים. מבחינתם ההפיכה המשטרית היא nice to have, והם ינסו למצות ממנה את המיטב שיאפשר להם לשמר את אורח חייהם, אבל היא לא הכרח.
הקטר שמניע את הרס הדמוקרטיה, רעיונית ופוליטית, הוא תנועות המתנחלים. קידום ההפיכה לא נובע מרשעות (אף שמדובר לעיתים ברשעים גמורים), לא מנקמנות ולא מחוסר הבנת ההשלכות. מדובר במהלך עמוק שיאפשר מימוש רעיונות כגון תוכנית ההכרעה, שעיקרם החלת ריבונות מדינת ישראל היהודית לעד בכל השטח שבין הים לירדן, והפיכת הפלסטינים לנתינים שאינם שווי זכויות.
דורון מיינרטהדרך לכך כרוכה בשינוי רדיקלי באתוס של מדינת ישראל ובערכי היסוד שלה, וכנגזרת גם בשינוי רדיקלי של שיטת המשטר ושל כלי הממלכה העיקריים, בראשם צה"ל, שיידרש לאפשר ולממש "מחיקת חווארות". הרעיונות לא יעצרו בקו הירוק. הרס האיזונים והבלמים יתחיל "שם", אבל את 40 הקילומטרים בין תל אביב לחווארה הוא יחצה בקלות. למעשה הוא כבר חצה. ה"קונסטרוקציות האזרחיות, הדמוקרטיות והמשפטיות החדשות" שהציע סמוטריץ' קורמות עור וגידים ויש להיאבק בהן. מי שרוצה לעצור את ההפיכה חייב לאחוז בשור בקרניו, אחרת ירוץ אחרי העדר בתוך ענן אבק.
"אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", כתב אלתרמן. ההתנגדות לכיבוש היא החפירה האחרונה, זו שעליה מתנהל המאבק, זו שאסור לסגת ממנה ואסור להעלים אותה. הוויתור עליה הוא טעות חמורה. את החושבים אחרת - "הימין הרך" ו"המרכז הפגרמטי" - צריך צריך להביא לשטחים הכבושים, להראות לו מה קורה שם בפועל ולשכנע שזה לא ייעצר שם. במי שמחזיק בעמדות הללו באופן אידיאולוגי, חובה להיאבק ללא פשרות, עד חורמה, עד לניצחון.
- אל"מ (מיל') דורון מיינרט הוא פעיל ב"מסתכלים לכיבוש בעיניים" וב"גוש נגד הכיבוש"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
