אזהרה: הטקסט כולל תיאורים קשים לקריאה
ביקשנו תכריכים, אבל נשארו רק עצמות שרופות. אז חברה קדישא עטפו עצמות בצורה של אדם – הרבה יותר רזה ממה שהיה, אבל, איך הם יידעו?
קברנו גופות שהתכריכים שלהן נרטבו מהריקבון, עת הספדנו את היקר לנו מכל – הגופה טפטפה לה, הקרקע הושקתה בנוזלי פנים של אהובינו, נוזלים של ריקבון, נוזלים של ימים שנותרו בשטח והתבשלו בדמם עם הריח הזה, שהוא לא רק ריח של מוות – הוא ריח של השפלה, ריח שלאף אדם לא מגיע שזה מה שיזכרו ממנו.
קברנו את אהובינו, ואז פתחו לנו את הקבר. כדי להוסיף חלקים; כן – חלקים; שרידי גופה מחלקים של אהוביי חיינו; ואז קברנו שוב ופתחנו שוב, כי גילו עוד חלקים, ושוב פעם קברנו – בתקווה שהפעם יגיעו למנוחת עולמים.
ילדים שגילו ב"טיקטוק" שהוריהם נרצחו
אנחנו ילדים שגילו ב"טיקטוק" שהוריהם נרצחו. ראינו את הסרטונים שבהם גופות מושחתות. אלו התמונות שמלוות אותנו כל היום וכל הלילה, ללא מנוחה. ואז, לכו דברו איתנו על בגרויות.
ראינו ב"טלגרם" את הגופה של אחותנו. איך חיללו אותה, איך נותרה בלי תחתונים, ושרופה באיבריה המוצנעים. והמחשבות – מה עברה שם? וכמה זמן זה לקח? והאם נשרפה לפני האונס או לאחריו? האם נשרפה בחיים או במותה? אין דוח פתולוגי – לא היה זמן, אנחנו במלחמה על חיי המדינה הזו מפני אויבים חסרי רחמים. בינתיים, צריכים לשמור על שפיות – אבל היא נותרה אי שם מאחור ב-6.10.2023.
הפכנו גופה, ועוד גופה
ירדנו לשטח לחפש את אהובינו, סיכנו את חיינו, סיכנו חיי אחרים; הפכנו גופה, ועוד גופה, ועוד גופה, מאות גופות, גופות בלי ידיים, גופות בלי רגליים, ראשים מונחים על מכסי מנוע כגביעי ניצחון, גופות מהן הוצאו העיניים, גופות שלא נרחיב מה עשו להם באזורים המוצנעים, גופות שנדרסו שוב ושוב, כי מה הייתה הברירה של אנשים? לתת גז ברכב ולנסות להציל את החיים שלהם, או להימנע מכך ולהיות ניצודים בעצמם?
עברנו שוב על הגופה השרופה הזו שזרוקה בצד הדרך, אולי זו כן היא? אולי זו חברה שלה? אולי הן בתוך האוטו כאן ליד שעדיין עולה באש?
עברנו שוב על הגופה השרופה הזו שזרוקה בצד הדרך, אולי זו כן היא? אולי זו חברה שלה? אולי הן בתוך האוטו כאן ליד שעדיין עולה באש?
והרחנו, הרחנו וראינו, והעיניים לא מאמינות למה שראינו, והריח לא יוצא לנו מהגוף – הוא מחופר עמוק חזק בתוך התאים שלנו. ריח שנדבק ולא מרפה כבר יותר מחצי שנה. והעיניים? – העיניים מבקשות להתעוור כי אנחנו רואים שוב ושוב את מה שקרה שם. אנחנו מנסים לחיות הווה, אבל רואים עבר.
הילד שלח מיקום, ואנחנו מתחננים במשך ימים שמישהו ייגש לשם, ומישהו חוזר ומספר לנו שאם הוא אכן שם – אז הסיכון הוא שטנקים ידרסו אותו מבלי משים, ואנחנו מנסים להפעיל את כל העולם כדי לפתור את זה, כי אנחנו מאמינים בלב שלם שהוא מחופר שם באדמה. בדיעבד, הוא כבר לא היה שם, הוא שכב במחנה שורה ו"המתין" לזיהוי.
אבל האמונה שלנו בה הילד בשטח, בלי סוללה, בלי אוכל ובלי מים, מיובש, מפוחד, פצוע ומאבד דם, עם סיכוי שיידרס על-ידי כוחותינו, במשך ימים ארוכים – היא תחושה שצריכה להסתלק מהעולם הזה, אבל היא עדיין יושבת עמוק בבטן – האם זה קרה? איך הוא נרצח? כמה זמן הוא גסס? האם הוא סבל ארוכות מכאבים? האם היה ניתן להציל אותו?
ראיתי את הילד שלי במיגונית
ראיתי את הילד שלי במיגונית, בין עוד כל-כך הרבה ילדים שנרצחו, הר גופות וחלקי גופות, שהזכירו לי תמונות משנות ה-40 באירופה. כאן בישראל אהובתי, מעמיסים אותם למשאית קירור של "תנובה". מעמיסים את הילד שלי! ואני אחריהם למחנה שורה, מתחנן לקחת אותו משם, משתגע מהמראות, משתגע מכך שראיתי את ילדי אהוב חיי מועמס למשאית. יוצא אליי מפקד שלא יכול היה לפספס את הסערה שבה אני נמצא, אמרתי לו – "אני רוצה את הילד שלי – עכשיו!", אותו מפקד אמר לי – "נכנסו לכאן עכשיו 800 גופות, אתה רוצה לחפש אותו בין כל הגופות? אני לא יכול, זה לא אפשרי. תחכה בסבלנות". וחיכיתי, חיכיתי שבעה ימים עד שאהוב חיי הובא לקבורה.
ראיתי סרטון ממצלמת רכב. הילד שלי פצוע מתבוסס בדמו ומתחנן לעזרה. מתחנן על חייו, מופקר שם, בדמו, על המדרכה, לבד, במשך שעות, עד שנדם
ראיתי סרטון ממצלמת רכב. הילד שלי פצוע מתבוסס בדמו ומתחנן לעזרה. מתחנן על חייו, מופקר שם, בדמו, על המדרכה, לבד, במשך שעות, עד שנדם.
בבוקר ה-7.10 קיבלנו שיחה קצרה בה אהוביי חיינו נפרדים מאיתנו. נפרדים מהחיים. רוצים שניפרד בשמם מכל העולם. ואנחנו שומעים ברקע מלחמה, אבל מה מלחמה? במי נלחמים? איפה נלחמים? – מלחמה של בני חושך בבני אור שבאו לעולם הזה כדי להפיץ וללמד אהבה. והנה, יקירנו מספרים – "הטנדרים מגיעים", וצעקנו מעברו השני של הקו – "מה קרה?!?", שמענו צעקות בערבית, וצרורות, ואנחה. ועוד צרורות.
היינו עם הילדים שלנו על קו הטלפון במנוסתם, במשך שעות, שמענו אותם נטבחים, שמענו דממת מוות.
פסיק קטן
זהו רק פסיק קטן מסיפורי הגבורה שלנו, של משפחות הנרצחים, משפחות גיבורות שעשו הכל כדי להציל את ילדיהן, כדי להבין מה עלה בגורלם. משפחות שחיות במציאות בה גורל מאוד אכזר, בדרך מאוד אכזרית, ארוכה, ונטולת הגנה, הותיר את כולנו – המומים, חבולים, טראומתיים, עם נפש מדממת שזקוקה לישועה.
בשבעה באוקטובר השתנו חיי העם הזה מהקצה אל הקצה. זהו היום בו אנחנו הפכנו לבית קברות חי, בית קברות מהלך; במקרה הטוב מהלך, במקרים אחרים עדיין במיטה, או באשפוז, או באמת מתחת לאדמה – בחלקה קטנה משל עצמנו.
ועכשיו? יום העצמאות, עצמאות שכל חיינו נשאנו בגאווה, ואנו מתעקשים להמשיך ולעשות זאת, למרות שהקושי בכך הוא עצום. עצום – כי אנחנו בשלשלות שמקבעות אותנו חזק לאדמה – לטראומה, למה שאירע, לגעגוע ולזעזוע האינסופי. כי הזמן רץ קדימה, אך אנו נותרנו במקום, מאחור.לא מבינים למה? ואיך?, וחיים כל יום מחדש כאילו הוא השבעה באוקטובר, וחולמים כל יום על עולם בו השבעה באוקטובר הוא עוד יום חג, בשבת שמשית, באמצע הסתיו.
הילה ליאורלו יהי וקורבן ילדי האור שלנו לא יהיה לחינם. מתפללים שהעם היקר הזה ייצא מהחושך, שנתאחד, שנתחזק, ושנזכור לעד את כל אלו שהיוו את קו חזית ההגנה של מדינתנו, כדי שכולנו נוכל להמשיך ולחיות פה בארץ ישראל.
לזכרם ולגבורתם (שאולי לעולמי עד תשארנה עלומות) של גיבורים וגיבורות שפדו את חיי כולנו כאן במלחמת השחרור הקיומית העכשווית אל מול אלו שבאו לכלותינו. עם ישראל חי.
יהי זכרם של כל גיבורי וגיבורות ה-7.10.2023 ברוך ומנוחתם עדן. נכתב מתוך עדויות שניתנו ע"י המשפחות, בהרכנת ראש, ולכבודן של המשפחות הגיבורות, ע"י הילה ליאור - אחותו של מתן ליאור ז"ל, מנציגי המשפחות וממייסדי עמותת ילדי האור – משפחות נרצחי מסיבות ה-7.10.2023.
