באחד הבקרים בשבוע שעבר, בעודי מתהלכת ברחוב בשכונתי השקטה בצפון-מזרח תל-אביב, גבר זר על אופניים דיווש לכיווני, ובמרחק נגיעה צעק לי "תתביישי לך". נשות השכונה כבר מכירות את הבחור הזה - אדם שעל פי מלבושיו ניתן להסיק כי הוא חרדי, שנוהג להסתובב באזור ולצעוק מטווח אפס על נשים שמפריעות לו בעין. חודש לפני כן חברה סיפרה שהוא צעק לה, תוך שהיא פורקת שקיות סופר מהמכונית, שהיא "נבלה" ו"שיקסע", סופרלטיבים שהיא נאלצה לתרגם לבנה בן החמש שנכח באירוע. אני התבקשתי להתבייש, כך אני יכולה רק להסיק, בשל הטייץ שלבשתי, או הגופייה חושפת השכמות.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• למה הנשים הן עדיין מיעוט בהייטק
• מה רוצים משרה נתניהו?
• חוק החולה הנוטה למות הוא סוד מדינה
כאן אולי אמור לבוא איזה הסבר על כך שהייתי בדרך חזרה מאימון, שזה הלבוש המקובל, ושחוצמזה היה נורא חם בחוץ, אבל אנחנו עדיין נמצאות בנקודת הזמן הזו בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה אישה לא צריכה להסביר מה לבשה ואיך לבשה ולמה לבשה כדי להצדיק את זכותה להתהלך במרחב הציבורי בביטחון. זו אולי נקודת הזמן האחרונה בהיסטוריה של מדינת ישראל שבה אישה לא צריכה להסביר מה לבשה ואיך לבשה ולמה לבשה, כדי להצדיק את זכותה להתהלך במרחב הציבורי בביטחון.
יום האישה הבינלאומי 2023 מסתמן כיום האישה הכי חשוב שצוין כאן. עד היום זו הייתה הזדמנות לא רק למכור מוצרי טיפוח בהנחה, אלא גם לקיים דיון על נשים וחייהן; להגביר את המודעות לפערים בשכר, לאלימות נגד נשים שהפכה למגפה, למרחבים שבהם קולן של נשים חלש יותר או מושתק, למקומות שמהם אנחנו מודרות רק מעצם היותנו נשים. הוא גם היה סמל - סמל למאבק נשי אמיץ ובלתי מתפשר, שיצר מציאות שבה לנשים יש את האפשרות להצביע, להשפיע, לתפוס מקום, להיות.
זה עדיין לא מושלם - אבל לאורך השנים כבר היו כאלה שהפנימו שגם נשים הן בנות אדם. יצור תבוני שזכויותיו לא נופלות מאלה של בני המין השני. ובשביל אלה שהתקשו להאמין בזה - אולי כי מעולם לא נכחו בחדר לידה, המקום שבו מאוד ברור איך מגיעים חיים לעולם - יש את בג"ץ.
בעת הנוכחית, רצון הקואליציה להכפיף את בג"ץ אליה משמעו לשים את עתידן של נשים מכל מגזר, בכל מצב סוציו-אקונומי ובכל גיל, בידי חבורת גברים שמרנים, חלקם עם עבר פלילי, חלקם מדירים נשים ממפלגתם כאידיאולוגיה, חלקם אוחזים בארסנל מילים שכולל "למשול" (ולא, למשל, "להנהיג" או "להיות קול לכל אזרח ואזרחית"), "אנרכיסטים" (שם תואר לאזרחים ואזרחיות שמממשות את זכות ההפגנה) ו"לכו לעזאזל, נסתדר בלעדיכם" (תודה שר התקשורת קרעי, תמיד חשדנו שאלוהים הוא זה ששומר על גבולותינו האוויריים).
כשאלה מנסים להשתלט על מערכת המשפט הישראלית, בתואנה ש"הגיע הזמן לייצוג הולם" (ואין כאן כוונה לייצוג הולם של נשים, זהות שאיכשהו תמיד מפנה את מקומה וחשיבותה לזהות עדתית, דתית, אידיאולוגית) - יום האישה כבר אינו סמל, וגם לא הזדמנות לדיון. לא סמל למאבק - שהרי ברגעים אלה אנחנו במאבק; ולא הזדמנות לדיון - כי המציאות בחודשיים האחרונים כופה עלינו מדי יום להילחם על דברים שתפסנו כבסיסיים.
אנחנו בנקודה מוזרה בהיסטוריה שבה נשים פריבילגיות, כלומר כאלה שגדלו לתוך מציאות שבה מותר להן לדבר, להתקומם, לפעול - מה שהופך אותן לפריבילגיות יותר מהסבתות שלהן, ומהסבתות של הסבתות שלהן - צריכות לדמיין מציאות שבה הפריבילגיות האלה יילקחו מהן. זה קשה עד כמעט בלתי אפשרי. אולי בגלל זה נשמעים קולות שמכנים את המוחות נגד הרפורמה, את ארגוני הנשים ואת מחאת השפחות – "היסטריות", שם תואר שבראי התרבות וההיסטוריה תמיד הוצמד לנשים כועסות, ולא לגברים כועסים.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןאבל תראו מה זה עם תרבות והיסטוריה: הן תמיד מזכירות שהחיים של נשים משולים למשחק "סולמות ונחשים" - רגע אחד את רואה את הניצחון, רגע אחר כך המציאות מחזירה אותך לנקודת ההתחלה. רגע אחד עוד דיברנו על חינוך לשוויון, על אמנת איסטנבול, על פערי השכר, על שתי נשים שנרצחות מדי חודש (סטטיסטיקה שלא כוללת את שתי הנשים שנקברות בחודש כתוצאה מעבודה בזנות) - ועכשיו אנחנו מדברות על חצי שנת מאסר על לבוש לא צנוע בכותל, על הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים שבהם רק גברים מחליטים על עתידן של נשים, ועל החלשת הגוף שבמשך שנים ביסס את מעמדן של נשים במרחב הציבורי. או כמילות השיר "טנגו אחרון": "צעד קדימה, שניים אחורה, סקובידו. הוא לא הבטיח שלנצח תרקדו".
אבל הנה הקאץ': ב-2023, הנשים שאנחנו, לצד הבנות המפוארות שהבאנו לעולם, כבר לא מחכות שיינתן האות. אנחנו פשוט רוקדות.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
