כשילדתי את הבת הבכורה שלי לפני 15 שנה ידעתי שאני רוצה להיות אימא במשרה מלאה. מאוד לא פמיניסטי מצידי, אבל משהו ברחם גרם לי לרצות לעצור את המרוץ לקריירה. כמי שנשואה לבן זוג שעובד בממוצע 12 שעות ביום, הרגשתי שאני רוצה וצריכה להיות שם. שנה וחצי אחרי ניסיתי לחזור לשוק העבודה וגיליתי כמה זה קשה, בטח כשאת רוצה להגיע לאסוף מוקדם מהגן. שוק העבודה לא אוהב אימהות. הוא מודד אותן לפי זמנים - להעביר כרטיס, לעבוד X שעות - ולא לפי תפוקה. ניסיתם פעם לחפש משרה עד 16:00?
אז נאלצתי לתמרן. עבדתי בשכר מינימום בתפקיד שרחוק מלמצות את ההשכלה שלי, הוותק והניסיון. אחרי הבכורה נולדו עוד שלוש בנות ועם כל אחת בחרתי להיות בבית כשנה וחצי בממוצע. בסוף ויתרתי על עבודה כשכירה. פתחתי עסק, עבדתי מהבית והכל היה מאוד קרוב. אני קודם כל אימא ואז כל השאר. ויתורים מבחירה הם עדיין ויתורים, משהו שאבות – או לפחות מרביתם - לא מתמודדים איתו, בטח לא באותו קנה מידה. בינתיים הפערים ביני לבין הבן זוג שלי התעצמו והלכו: פערי השכר, הניסיון בעבודה, הלמידה.
והנה, אתמול (רביעי) הוכרז על התנעת מתווה חדש המציע לגברים לקחת חופשת לידה כדי לעודד נשים לצאת לעבודה בתום 15 שבועות, כביכול כדי למנוע את פערי השכר. רגע, זה נשמע לכם מוכר? הרי כבר הכריזו פעם על יוזמה שבמסגרתה גברים יחליפו את הנשים בחופשת הלידה (למשך שבוע עד תשעה שבועות, חלקם ללא תשלום). התוצאה: רק 1% מהגברים מימשו את האפשרות.
אז מה נשתנה? לא הרבה. וגם לא הופקו לקחים מההצעה הקודמת. הרפורמה החדשה מציעה לנשים לחזור מיד לאחר "חופשת הלידה" (מונח שצריך להוציא מהלקסיקון כי הוא הכל חוץ מחופשה). זו יוזמה מקסימה, היא באמת רוצה לעודד נשים, אבל היא מלאת פערים ובעיות שהעיקרית שבהן היא שלא יתאפשר לאישה להאריך את "חופשת הלידה" שלה אם תרצה. למה למנוע ממנה משהו שחשוב לה? תנו לתא המשפחתי שלי לבחור מה נכון עבורנו. נדמה שלא נלקחו בחשבון אלו שחשובה להן ההנקה, או אלו שהגוף שלהן מתקשה לחזור לעצמו אחרי 3.5 חודשים, או אלה שגוררות עייפות של תינוק שלא ישן בלילה.
הצהרותיהם של השרים מיכאלי וליברמן
(צילום: בראל אפרים)
בואו ניקח לדוגמה 15 שבועות של האישה לצד חופשה כ-14 יום נוספים של הגבר (הזמן המקסימלי טרם נקבע במתווה). עדיין, המשמעות היא למצוא מסגרת לתינוק בגיל חמישה חודשים. וזה במציאות מורכבת של היעדר פיקוח על המעונות הפרטים ושרשרת חשיפות מזעזעות על המתרחש בגנים. בסביבה שלי אני שומעת על עוד ועוד אימהות שנשארות בבית לפחות עד שהילד שלהן יוכל לדבר. הפחד מקנן, ומי שיש לה אפשרות כלכלית - נשארת בבית.
מבקר המדינה הציג לאחרונה תמונה מדאיגה שלפיה רק מיעוט מהמטפלות שגויסו למעונות ולגנים עברו הכשרה רשמית, ושייקח 20 שנה להדביק את הפער. מה תעזור הארכה של שבועיים או חודש באמצעות חופשת לידה לגבר? אם אני רוצה לחזור לשוק העבודה, אני רוצה להיות בטוחה שהתינוק שלי בידיים טובות, והיום, כשאין פיקוח, לא זה המצב.
אז מה הפתרון? שוק העבודה צריך לעבור שינוי אמיתי ולא רק תדמיתי. תתחילו ברפורמות בעסקים הקיימים, תחנכו את השוק מחדש, תנו תמריצים. יותר ויותר מקומות עבודה צריכים לאפשר לבן הזוג לקחת חלק פעיל בגידול הילד: לאפשר עבודה מהבית, עידוד יציאה בשעה מוקדמת של נשים וגברים כאחד, פיקוח על המעונות הפרטיים כדי שלא נחשוש להכניס אליהם ילדים בגיל צעיר. ובעיקר, הפתרון צריך להיות שוויון בשכר, בוודאי כשמדובר באותו תפקיד ובאותו ותק.
הורות שיווניות מתחילה בחופשת הלידה, אבל היא לא נעצרת שם. מתווה חדש שלא משקף את מרבית בעיות השוק, עלול לייצר עוד תסכול, להרחיב את הפערים ולמנוע עשייה במקומות אחרים שבהם המהפך מחויב המציאות.
עדי אופיר היא אימא לארבע בנות, כתבת בערוץ ההורים של ynet ועורכת תוכן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
