בעקבות האירועים הדרמטיים השבוע, וכאשר החגים בפתח, עמדה הנהגת תנועת המחאה נגד ההפיכה המשטרית בפני השאלה "מה הלאה", והחליטה, לפחות ברובה, להמשיך. אף שאני מתנגד נחרץ ליוזמת החקיקה האנטי-דמוקרטית, חרף מלוא ההערכה למחאה, וגם בהתחשב באפס האמון בבנימין נתניהו, אני הייתי ממליץ על צעד אחר שמן הסתם יאכזב רבים: בשבועות הקרובים, במהלך ה"הידברות", רצוי להפסיק את ההפגנות.
הסיבה שהמחאה הצליחה כל כך היא שהמסר שלה ברור לחלוטין לכל מי שלא מעוניין לחיות בדיקטטורה: שליטת הממשלה בבחירת השופטים, פלוס יכולת התגברות אפילו על הבובות שימונו, שווה סירוס מערכת המשפט וחופש מוחלט להתעללות באזרחים. כתוצאה מכך נתמכה המחאה על ידי רוב הציבור, כולל רבים ממה שנקרא כאן "ימין" – כולל, לפי הסקרים, רוב מצביעי הליכוד.
ההשלכות ניכרות בסקרים שמשקפים נדידה של כעשרה מנדטים מאזור הליכוד למחנה הממלכתי, כלומר למרכז, ובכך הן מורידות לתמיכת מיעוט את קואליציית הבלהות של בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, יצחק גולדקנופף, שלמה קרעי ואריה דרעי. יש לזה ערך עצום. קולות אלה, של ימין מבין עניין, עברו לבני גנץ שנתפס כבעל סבירות ותום לב. ואלה חייבים להישאר שם. עד למרצ הם לא יגיעו, כך שזה המירב שניתן להשיג. ואת הימין הפופוליסטי חייבים לבלום.
תפיסות ודימויים הם חלק גדול ממה שקורה ויקרה, וקשה להילחם בהם כשאירוע גדול מקבע אותם. הרושם כעת הוא של אירוע מאז'ורי אפילו יותר מהגשת כתבי האישום נגד נתניהו, והתפיסה החדשה שרווחת בציבור היא שראש הממשלה הגזים לחלוטין בטריקים, בשטיקים ובמכירת משרדי הממשלה לגורמים קיצוניים שבעבר הוא נמנע אפילו מלהצטלם איתם. תפיסה זו רצוי מאוד שתקובע, והדבר דורש רגישות ואסטרטגיה.
בהכרזתו ביום שני הקפיד נתניהו להדגיש שמדובר ב"השהייה" (בה"א) של החקיקה. כלומר, לא "השעיה". אני מציע לייחס לדבריו את פרמיית ביבי. כלומר, לא להאמין לאף מילה. הסיבות ידועות. לכן לא מן הנמנע שזו כן השעיה. הוא יעשה ויאמר כל מה שצריך כדי לשרוד בשלטון, והוא מנסה, כמו כל שרדן ותחמן, פשוט להרוויח זמן: גם לא להוביל להרס הכלכלה, הביטחון ושאריות היחסים עם ארה"ב (כי הוא כנראה מבין שזה יירשם על שמו) – וגם לפייס איכשהו את המשוגעים בממשלתו, פן יפילוה.
"כך או כך נביא רפורמה". נתניהו, השבוע
(צילום: לע''מ)
חלק מראשי המחאה נוטים להמשיך עם ההפגנות, כי בצדק הם לא מאמינים לכלום. אבל עדיף לראות צעד קדימה: הם מסתכנים בדעיכה אורגנית של המחאה שתשבש נרטיב שכרגע נראה כהצלחה גדולה. אם ההפגנות יימשכו, לפחות חלק מהמשתתפים עד כה יסיקו שבשלב הזה המטרה היא להפיל את הממשלה ולא להציל את הדמוקרטיה. זו מטרה ראויה, אבל היא תפצל את תנועת המחאה ותקל על הממשלה להציג את המפגינים כשמאלנים. מנגד, עצירת המחאה תעודד את הממשלה לחזור לתחבולותיה ומזימותיה – משל העם איתה, ו"אומר את דברו".
דן פריעדיף בהרבה לקבע את התפיסה שכל עוד החקיקה נבלמת מדובר בניצחון, ובמקביל להבהיר שאם החבילה תחזור בכל צורה שהיא, אזי ההפגנות יתחילו שוב, בן רגע, בעוצמה כפולה שתשתק את המדינה. לא לטפח שאננות, אבל כן לתת לאנשים תחושה שמאמציהם נשאו פרי. לא השעיית המחאה – השהיה.
נרטיבים זה חשוב. יחד עם עקרונות וטקטיקה, הם הלבנים שמהן תיבנה החומה לביצור הדמוקרטיה והמודרנה בישראל. לגבי הפוליטיקאים, אדרבא, שידברו. אבל המשימה העיקרית שלהם היא למצוא חמישה עריקים שישימו קץ לביזיון הלאומי המתגלגל.
- דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 07:16, 30.03.23
