תכונה אופיינית של פוליטיקאים פופוליסטים, לאומנים ואחרים, היא שהם חסרי יכולות ביצוע. הקריירה שלהם הורכבה מהצהרות, נאומים, הבטחות, הפרזות, הסתה בכמויות גדולות או קטנות, סיפורי מעשיות ושקרים. תוכניות אמיתיות, מחוברות למציאות, מעולם לא עניינו אותם. הרשתות החברתיות התנו אותם לשטחיות. הם באמת ובתמים השתכנעו שמלאכת השלטון עצמה היא עניין טבעי וקל – אם רק ישיגו כוח.
למרבה הצער, הם לעיתים מגיעים אל הכוח ואין להם מושג מה לעשות בו. ההבטחות המופרכות מתנפצות אל מול כורח הנסיבות. השקרים אינם יכולים לברוא מחדש מציאות. הפופוליסטים אינם יודעים את נפשם. הם גם לא יודעים מה שאינם יודעים. הם זוקרים שוב ושוב את זנב הטווס הצבעוני שלהם, זועקים סיסמאות, ומשום מה, העולם לא משתנה. במובן הזה, איתמר בן גביר הוא רק עוד ספיח, הערת שוליים, בתופעה בינלאומית ידועה.
זו נחמה מוגבלת. ישראל מתמודדת עם אובדן שליטה אלים, רצחני ופלילי. הנתונים חד-משמעיים ולא מפתיעים: כאשר הממשלה הקודמת עסקה בנושאים הללו, באמצעות דמויות רציניות ומנוסות, מקרי הרצח בציבור הערבי צנחו. הרשויות המקומיות, השוטרים, משרדי הממשלה, שיבחו את ההתמודדות האינטנסיבית של עמר בר-לב ויואב סגלוביץ' מול העבריינות ביישובים ערביים. עבור פרובוקטורים כמו בן גביר זה כמעט בלתי נתפס, ההבנה הזו - שיש משמעות עמוקה למקצועיות. העולם האמיתי איננו רק פוליטיקה, ניסיון להרוויח עוד כמה נקודות בטיקטוק או הכפשת התקשורת. אנשים עם ניסיון ויכולות מוכחות מביאים, לרוב, תוצאות טובות יותר מחסרי ניסיון גמורים.
לא ייאמן שצריך לכתוב זאת: מי שהתעמת חלק נרחב מחייו עם שלטונות החוק, ומוקף ביעדים לשעבר של שירות הביטחון הכללי, איננו הבחירה המוצלחת לשר לביטחון פנים. בעל הבית? בן גביר הוא הבעלים של קריסה יוצאת דופן. לא הבעלים הבלעדי, כמובן; בנימין נתניהו הוא האחראי העליון למצב המזעזע שנוצר בתחום הביטחון האישי. ראש הממשלה הפקיר משרד חשוב, משמעותי, ובתקופה קריטית, בידי אדם שהורשע שוב ושוב בבית המשפט והתמחה בהסתה. נתניהו עשה זאת כלאחר יד, בלי לשקול את ההשלכות; חיזקו ותמכו בו כל מיני שופרות בתקשורת שמהווים את מקהלת היח"צ של בן גביר.
בן גביר חייב ללכת. העניין איננו חוסר הניסיון שלו. המערכת הפוליטית הישראלית לא ממנה שרים לפי ניסיונם בתחומים מסוימים. העניין אצלו קשור למי שהוא, לנרמול – כן, לנרמול – של אדם שעסק כל חייו, באורח מעשי למדי, בהשמדת הרקמה של חיים משותפים בין יהודים לערבים, בקריאת תיגר על רשויות החוק ובזריעת שיח אלים. עם כניסתו לתפקיד, בן גביר היה יכול לבחור בהתמקצעות, בהתמרכזות, בדף חדש. הוא לא רצה בכך, והביא איתו את הבנצי גופשטיינים הארסיים, עסק בפיתות של האסירים הביטחוניים, בזבז זמן על התלהמות ולא המשיך במיזמים הקריטיים שהחלה בהם הממשלה הקודמת.
נדב אילאביגיל עוזיפיטורים של שר בגלל תפקוד הם עניין שכמעט אף פעם לא מתרחש בישראל – לפני ועדת חקירה ממלכתית. האם מדינת ישראל, במצבה הנוכחי, צריכה לחכות לוועדה שכזו? לאסון שיביא אותה? האם נתניהו רוצה להיחקר שם, להישאל שוב ושוב, בדרכים שונות ומשונות – מה לעזאזל חשבת כשמינית אותו?
בן גביר מעולם לא היה צריך לקבל את כרטיס הכניסה לממשלה. זוהי כמובן קביעה שתיפול על אוזניים ערלות בירושלים. אפשר לדבר בשפתם: עדיף כבר לקדם את בן גביר. לדוגמה, כשר חוץ הוא יהווה דמות ייצוגית מדויקת לממשלה הזו. כשר אוצר, ספק אם ינהג אחרת מבצלאל סמוטריץ'. כשר תחבורה, בן גביר יוכל להסתובב בצמתים ולגזור סרטים ולחוש שהוא בעל הבית. בראש המשרד לביטחון פנים – אני משתמש במכוון בהגדרה הזו, ולא בתואר המנופח שהמציאו לו - הוא המחיש חוסר יכולת מסוכן ביותר. ראש הממשלה נתניהו, האחריות היא עליך ורק עליך.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
