אימא שלי נולדה ב-27 בינואר. ב-2006 כשהוחלט באו"ם לציין בתאריך הזה את יום השואה הבינלאומי - יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ - שאלתי אותה אם זה משמח אותה. "לא", היא אמרה, "זה לא משמח אותי". בכל זאת, זה סמלי, אמרתי לה. היא הסתכלה עליי, עשתה תנועה קטנה עם היד. "נו", היא אמרה, "אז אני אחגוג מעכשיו יום הולדת כפול?".
היא נולדה בסוסנוביץ, עיירת כורים בזגלמביה, פולין, לא רחוק מהעיר קרקוב. בכורה מבין שלוש הבנות שילדו לובה ומרדכי אייכלר. היא הייתה בת 12 ותשעה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה, תלמידה מצטיינת בכיתה השביעית. "זה ייגמר מהר", אבא שלה אמר בעודם צופים בלילות סוף הקיץ הבהירים בזרקורים המאירים את השמיים, בחיפוש אחר כלי הטיס הגרמניים שרעמו מעל. "ייגמר מהר", הוא אמר, "אמריקה לא תיתן לגרמנים לעשות מה שהם רוצים".
אבל בספטמבר 1939 ארה"ב נתנה לגרמנים לעשות מה שהם רוצים. תוך זמן קצר הוצאה המשפחה מביתה ורוכזה בגטו בנדז'ין, נאבקת על שאריות כבודה במלחמת קיום אכזרית שבתוכה נכלאו. בעיצומו של החורף הקשה מכרה אמה את טבעת הנישואין שלה, פריט הזהב האחרון שהיה ברשותה, וקנתה נעליים טובות לילדה שלה, בכורתה, כדי שתוכל לעבור את החורף מבלי שכפות רגליה הקטנות יקפאו בשלג, שכיסה את הגטו.
הם הגיעו לארץ ב-1947. כשנולדה קראו לה אליס, בארץ תירגמו את שמה לעליזה. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. היא מעולם לא הייתה עליזה
מאוחר יותר נלקח האב למחנה עבודה ולימים מצא את מותו בצעדת המוות. האם ושתי הבנות הקטנות נשלחו לאושוויץ, ואימא שלי, עליזה, נדדה בין מחנות עבודה שניהלו הגרמנים, למחנה ריכוז - והצליחה לשרוד. היא חיה על שתי פרוסות לחם ביום וצלוחית מרק דלוח, וכשנגמרה המלחמה, הייתה רזה כמו כפיס עץ.
היא חזרה לעיר הולדתה כדי לגלות שהיא היחידה שנותרה מכל משפחתה, שאנשים זרים חיים בבית שהיה הבית שלה. קצת אחר כך היא פגשה את אבא שלי, מונייק רינגל, איש חכם ונדיר וקשוב ורגיש, שהבטיח לה חיים אחרים בארץ ישראל. קודם שעלו לארץ קיבלה מכתב מדודה יחידה שנותרה בחיים כי הצליחה לברוח לפני המלחמה לקנדה.
"מיין ליבה קינד", היא כתבה לה, "ילדה אהובה שלי, אל תיסעי לפלסטינה, מה יש לך לחפש שם. תבואי אליי". אבל היא עלתה עם אבא שלי לפלסטינה, והם הגיעו לארץ ב-1947. כשנולדה קראו לה אליס, בארץ תירגמו את שמה לעליזה. אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. היא מעולם לא הייתה עליזה.
במשך שנים התמידה להקשיב לתוכנית לחיפוש קרובים ששודרה ברדיו, מתפללת לנס, לשמוע שמישהו, אחד מכל המשפחה הענפה שאליה נולדה, נשאר בחיים. זה לא קרה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טליום השואה אצלנו היה יום שבו הילדים השתדלו להישאר מחוץ לבית, יודעים שזה היום שבו אימא שלנו יושבת צמודה לרדיו, ובוכה. ומה שבכתה בימי הזיכרון לשואה, לא סיפרה עד שנולדו הנכדים, עד שהגיעו לגיל שבו נדרשו לעבודת השורשים. עד שמצאה את עצמה, לתדהמתנו, פורסת בפני הדור השלישי את זוועות הסיפור שלא סופר. מונה בגעגועים שוברי לב, שאין להם סוף, את מתיה. את הנרצחים בגטאות, במחנות, במשרפות. חוזרת על השמות, שוב ושוב. השם שבחרה לי, אריאלה, היה תרגום שמה של אימא שלה – לובה.
לפני חמש שנים היא נפטרה. קצת לפני מותה אמרה שאולי עכשיו היא תפגוש אותם, במקום שאליו עלה עשן המתים, שבו הם שבו לחיים אחרים, אבא ואימא ושתי האחיות, עם סבא וסבתא ודודים ובני דודים. כל כך הרבה בני דודים היו לי, היא אמרה בבכי, שאני כבר לא זוכרת את כל השמות שלהם.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
