ידענו. ידענו שעל זה לא מדברים.
זה היה. זה נגמר. לא צריך לדוש בזה. בשביל זה הגענו לארץ. להקים מדינה משלנו. צריך להתרכז בה. יהודים צריכים לחיות במדינת ישראל. לא בשום מקום אחר. כדי לא להיות אף פעם במקום הזה בשנית. ככה אמא אמרה.
אמא חזקה, חכמה, נחושה, שהייתה כל עולמי. אמא עברה את השואה כילדה קטנה. היא איבדה את אמא שלה כשהייתה בת ארבע, במלחמה, ואת שנות חייה הראשונות בילתה ביערות עם פרטיזנים בבריחה ממקום למקום כדי לשמור על חייה. אני לא יכולה אפילו לנסות לדמיין את הילדה הקטנה הזו, בחורף, בקור, ללא בגדים, ללא אוכל, בפחד מוות, עם אנשים זרים. אבל אמא לא דיברה על זה. הדרך שלה להתמודד הייתה להסתכל קדימה. להרים את הראש, להיות גאה וזקופה. תמיד. לא ניתן היה לתפוס אותה ברגע של רחמים עצמיים, של מסכנות, של קושי.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• צעדת מוות של 400 ק"מ על כפות רגליים קטנות
• אני ברווז במטווח
• שיקלי, הדרך לימין לא עוברת בבג"ץ
• קראו לו קן, והוא איננו
אולי בשל מה שעברה כילדה קטנה במלחמה, כל הקשיים הרגילים של החיים נבחנו בפרספקטיבה אחרת, אבל נראה לי שזה הגיע ממקום אחר. כל הקשיים ההם, החוויות ההן, הזיכרונות שבטוח היו שם בנבכי המוח, נסגרו בקופסה והוזזו הצידה, ומה שנשאר זו ההוויה שלה, בעלת העוצמה, שאומרת – "אותי לא ישברו".
היא עלתה לארץ בגיל 12 והשלימה את כל מה שהחסירה בלימודים בימי המלחמה. הלכה לצבא, למדה רפואה ועשתה התמחות בפנימית. היא סימנה מה חשוב והשיגה, בלי פחד, בלי לוותר לעצמה. הקימה משפחה ועטפה אותנו, הילדים, בכל החום והאהבה שהיא מעולם לא קיבלה. וחינכה אותנו לערכים שהיו בה – מצוינות, אומץ, נחישות וציונות. היא אהבה את הארץ הזו. גם בתקופות שהיה קשה. "אין לנו ארץ אחרת, זה הבית". ככה חינכה אותנו.
רוצים להפגין – תפגינו. רוצים למחות? תמחו. אבל למה הזילות של חיים שלמים של אנשים שעברו את השואה ולהקטין אותה? בוא נתייחס לשואה כפי שראוי להתייחס אליה, בחרדת קודש
מצוינות הייתה ערך. "כל דבר שאתם עושים תעשו הכי טוב שאפשר". בוודאי שבלימודים. רק פעם אחת אני זוכרת שאמרה על עבודה בבית ספר שלא צריך לעשות לעומק. ואני זוכרת כמה הופתעתי. לא היה מתאים לאמא. "בשביל מה צריך להיכנס לזה?", הסבירה. זו הייתה עבודת שורשים בכיתה ז'. החפירה בעבר לא הייתה בשבילה. כמובן שעשיתי הכי טוב שאני יכולה אבל בלי לחקור אותה. והמקום הכואב הזה נשאר סגור. מעולם לא דיברנו עליו עד יום מותה.
אני נושאת את זה כל השנים, את המקום הכואב והחשוב הזה. נושא שהוא טראומה שמדברים עליו בכבוד הראוי, ברגישות הראויה. בזמן המתאים. לא זורקים סתם. והנה בשנים האחרונות קורה משהו שאני לא מצליחה להבין או להכיל. זה נהיה מטבע לשון.
אינס ניסים באירוע זיכרון בסלון בבית הנשיא
(צילום: לע"מ)
כל דבר מושווה לשואה, לנאצים. נאומי מגפון בהפגנות בכיכר העיר, מתחת לבית שלי, מתחת לביתם של אחרים, שבהם המילה שואה נזרקת לחלל כאילו זה כלום, על כל דבר שרוצים להגיד עליו שהוא לא בסדר. תמונות, גם שלי, במדי נאצים. לאן הגענו? איזה מוח מעוות יכול לחבר את התמונות האלה? לשים את הכותרות האלה?
רוצים להפגין – תפגינו. רוצים למחות? תמחו. אבל למה הזילות לחיים שלמים של אנשים שעברו את השואה ולהקטין אותה? בוא נתייחס לשואה כפי שראוי להתייחס אליה, בחרדת קודש. בואו נכבד את האנשים ששרדו אותה. בואו נכבד את האנשים שהיו שם ועדיין בחיים. בואו נכבד את המשפחות. בואו נפסיק לערבב את השואה עם כל דבר שלא מוצא חן בעינינו. יש לא מעט אנשים, שעדיין בחיים, שבחרו בצורה מודעת, כמו אמא שלי, לחיות את חייהם ולא להתמודד עם הכאב הבלתי נסבל של התקופה הזו. בואו נכבד אותם לפחות.
בואו נשאיר מילים כמו טלאי צהוב, מחנות ריכוז, נאצים והשמדה מחוץ לדיון במחלוקות בינינו. לא הייתי רוצה לחיות במדינה שילד מבין שכל מי שהוא לא מסכים איתו, או שמרגיז אותו, הוא "נאצי". מול אלה שיבחרו להמשיך ככה – אני ארים את הראש, אעמוד בגב זקוף, אתמודד עם הקושי, ואמשיך לדאוג לבריאות הציבור בדרך הכי טובה שאני יכולה, כי זה מה שלמדתי מאמא.
- ד"ר שרון אלרעי פרייס היא ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
