כמה מזקק זה לנפש הפצועה לאוורר את כל הביטויים החרדתיים, לשיר במקהלה כי העולם כולו נגדנו, עם לבדד ישכון, עומדים עלינו לכלותנו, ואחרי פאוזה קצרה לצעוק בזעם ובהתרסה: אי אפשר להתחשב בגויים, בטח לא לסמוך עליהם. אין ברירה, נעמוד לבד, שלופי צפרניים, הרי יש לנו חוסן למכביר וזקיפות קומה. ומי זה בכלל ביידן - אוהב חמאס, סנילי, משרת את סינוואר, מה שמעניין אותו זה רק הבחירות שלו וזו הסיבה שמכר אותנו. בן לילה הוא הפך במחוזותינו ממושיע רב חסד לשטן עם קלשון ביד.
מאוד משחרר לומר שזה הכל פוליטי, ואם לא היו לו בחירות על הראש הוא לא היה מתהפך עלינו. כאילו שנתניהו הוא לא מונחה מפוליטיקה קטנה ומאימת אבדן הכיסא, כאילו שהוא לא הפקיר את החטופים וממשיך להילחם בעזה בעיקר כדי לשמר את כוחו הפוליטי.
אמריקה לא נטשה את ישראל, ודאי לא בגדה בה. בניתוח קר, נטול סנטימנטים, אפשר להגיע למסקנה ההפוכה: ישראל היא זו שבכפיות טובה נגועה בהיבריס הכניסה אצבע בעין לממשל אוהד ולנשיא שמאז 7 באוקטובר פתח מעליה מטריית ענק ביטחונית, צבאית, דיפלומטית ומדינית. ביידן התייצב בעצמו בישראל אחרי הטבח של השבת הארורה, מלווה בנושאות מטוסים ובאיום מעצמתי לאיראן ולחיזבאללה. הוא שלח לישראל חמושים בכמויות גנדיוזיות, והרכבת האווירית לישראל לא עצרה לרגע. בשעות הקריטיות בלילה ההוא, כשטילים איראניים שוגרו לעבר ישראל, הקטסטרופה הייתה יכולה להיות במימדים אפוקליפטיים אלמלא שיתוף הפעולה ההדוק עם ארצות-הברית - זו שרק באחרונה אישרה לישראל חבילת סיוע צבאי בסך 14 מילארד דולר. ישראל היתה צריכה לעטוף אותו בצמר גפן, לא לגלגל אותו ברחובות בזפת ונוצות.
ביידן לא התעורר בוקר אחד והחליט שהוא משעה את משלוח הפצצות והפגזים לישראל. הכתובת היתה על הקיר והבהבה בכל האורות האדומים. הוא חזר ואמר לנתניהו בשיחות פרטיות כי אי אפשר להמשיך במלחמה לנצח, ותגובת ישראל אינה מידתית אחרי 7 באוקטובר - תוך כדי שהוא מדגיש כי לא שכח את זוועותיו, איך אפשר לשכוח. על הסטופר הוא לחץ כבר לפני שלושה או ארבעה חודשים. נתניהו לא ראה, לא שמע, לא ידע.
מלחמות מנהלים כדי לשפר עמדות לקראת הסדר מדיני, ומלחמה שלא נועדה לקדם מהלך דיפלומטי היא הפקרת הלוחמים והאזרחים המפונים מבתיהם. אבל נתניהו נפנף את ביידן כמו שמרחיקים יתוש טורדן, כשהוא מוקף בקיצונים והמסוכנים
ביידן קרע את המסכות מעל ממשלת ישראל הקיצונית, המשיחית: הוא נתן להבין שהוא יודע ששם מושכים לעבר כיבוש ועוד כיבוש, ארץ ישראל הגדולה, ועל כן הטיל סנקציות על מתנחלים פורעים. הוא ידע כי אם לא יציב גבולות, המגמה הישראלית היא להתיישב גם בעזה: דונם ועוד דונם, ואחר כך בית כנסת וספר תורה. ניסיונותיו לקבל מנתניהו קווים לדמותו של סיום המלחמה - החזרת השבויים ואסטרטגיית היציאה - עלו בתוהו. אבל מלחמות מנהלים כדי לשפר עמדות לקראת הסדר מדיני, ומלחמה שלא נועדה לקדם מהלך דיפלומטי היא הפקרת הלוחמים והאזרחים המפונים מבתיהם. אבל נתניהו נפנף את ביידן כמו שמרחיקים יתוש טורדן, כשהוא מוקף בקיצונים והמסוכנים שבטוחים שלא צריך טובות מאף אחד כי אלוהים בצד שלנו - ועם התרועות הללו ישראל הגיעה ליום עצמאותה ה-76 כאשר יותר ויותר מאזרחיה שואלים בייאוש אם היא בכלל תמשיך להתקיים.
המלחמה שרואים מאמריקה היא לא המלחמה שרואים מישראל: כאן רואים את גופות הילדים מתחת להריסות, את הבתים המופצצים, את בתי החולים שנמחקו, את היגון הנורא שבהכרח ילבה את השנאה לדורות. ממילא הזיקה של צעירים יהודים לישראל הולכת ופוחתת: עכשיו נוסף אלמנט הבושה. הם לא רוצים את המלחמה הזו בשמם.
ביידן הפציר בנתניהו לא להיכנס לרפיח. כל הגנרלים האמריקאים שבחנו את התכניות הגיעו למסקנה שמה שישראל לא השיגה עד כה במלחמה היא לא תשיג בכיבוש רפיח, שעמוסה בעקורים שאין להם מענה הומניטרי. נכון, גם ארצות-הברית במלחמותיה פגעה בחפים מפשע בשל כורח מבצעי, אבל היא לא עשתה זאת עם נשק ישראלי.
כשביידן הבין כי דהירתו של נתניהו לרפיח גם מסכנת את החטופים וגם תגרום למשבר הומניטרי עצום פי כמה, הוא החליט להפעיל את המנוף היחיד שעומד לרשותו: להשעות משלוח חימוש לישראל. כבר כמה חודשים שהוא אומר בחדרי חדרים ולאזנו של נתניהו כי זה מה שיקרה. ביידן לא בגד בישראל: הוא הציב מראה מול מנהיגיה. הבעיה היא שהם מסרבים לראות כי הם לא רוצים להתבונן. ויותר מכל, הם מפחדים מנתיב השלום שמציע הנשיא האמריקאי. כאוס הוא לחם חוקם, ומתכון להישרדותם. על כן העצב הזה אין לו סוף, אלא אם כן העולם יכה חזק יותר, מדינית.
