כחצי יממה בלבד חלפה מאז פרצה מלחמת יום הכיפורים ועד ש"כוח טייגר" נכנס לפעולה. ישראל כבר התחילה להבין את עומק ההפתעה בסיני ובזירה הצפונית, ואת מספרי האבדות ומידת הנזק הצפויים לה, אבל תחושת האימה שעתידה הייתה לאפוף את המדינה בימים הבאים טרם חלחלה לכולם. בלילה הראשון של המלחמה, בין 6 ל-7 באוקטובר 1973, הוטל על פלוגה ג' מגדוד 82 בחטיבה 7 של חיל השריון לעצור כוח טנקים סורי גדול פי כמה שנכנס למרכז רמת הגולן, וללא תגובה ראויה היה עושה דרכו ללא בעיה הלאה, דרומה ומערבה לתוך ישראל, אל גשר בנות יעקב ומשם מי יודע.
פלוגת השריון הצה"לית, שמכונה עד היום "כוח טייגר" כפי שנקראה ברשת הקשר, הציבה באותו לילה מארב 2.5 קילומטרים צפונית למושב אלוני הבשן שברמה והמתינה. הקרב מול הסורים המופתעים, שהחל בסביבות השעה 3:30 לפנות בוקר, הפך מאז לאחד המפורסמים, המדוברים, המתוחקרים והנלמדים – לא רק בצה"ל אלא בצבאות מכל העולם: שבעה טנקים בלבד עמדו לרשות הפלוגה, אבל חייליה הצליחו להשמיד 40 טנקים ונגמ"שים של חטיבה 43 הסורית ולהניס את הנותרים. פלוגה ג' לא איבדה בקרב אף לוחם או טנק. למפקד הכוח, מאיר זמיר, לימים תת-אלוף, הוענק לאחר מכן עיטור העוז.
כמו רבים מבוגרי מלחמת יום הכיפורים, וחרף תוצאות הקרב המוצלח שהובילו, ההלם שבו הוכו חברי הפלוגה גרם לכך שבמשך עשורים לא היה ביניהם כל קשר. עד לפני 19 שנים. "לא רק שלא דיברנו אחד עם השני, היו כאלה בינינו שנמנעו כל השנים מלהגיע לאזור הקרב ברמת הגולן", מספר ל-ynet אל"מ (מיל') אורי סגל (70), שהיה מ"מ בכוח טייגר. "רק ב-2003 חידשנו את הקשר ומאז אנחנו נפגשים לפחות אחת לשנה לפני יום העצמאות כדי להרים כוסית למדינת ישראל, לחטיבת 7 ולגדוד 82, גדוד הטנקים הראשון של צה"ל".
לפני כמה שבועות עשו חיילי חטיבה 7 צעד נוסף בהנצחת הקרב שלהם מיום כיפור: הם חידשו את אחד הטנקים שהשתתפו במארב, צבעו אותו מחדש בהתאם ל-1973, תלו עליו את העיטורים שלהם והוסיפו מערכת הגברה ורמקולים שבאמצעותם מסופר סיפורה של הפלוגה. הטנק הוצב במקום שבו הונח המארב, והלוחמים, חלקם כבר בעשור השמיני לחייהם, התאגדו בשבועות האחרונים כדי לתווך את האירועים לצעירים המיועדים לגיוס.
מפקד חטיבה 7 בזמן המלחמה, האלוף המנוח אביגדור (יאנוש) בן גל, נהג לומר שהפלוגה "חוללה ניסים ונפלאות". סגל מסכים איתו: "אכן כך היה, ואפילו הסורים היו משוכנעים שנתקלו בכוח חטיבתי גדול. המארב שהטמנו הפך לשם דבר והוא נלמד בצבאות ארה"ב ובריטניה. פעם אירחנו קצינים מצבאות שונים בעולם כדי לדבר על הקרב והתפלאתי כי כולם הגיעו עם חומר מוכן".
- לא רק שהצלחתם למנוע את החדירה של הכוח הסורי, גם הייתם הפלוגה הלוחמת היחידה שסיימו את הקרבות בלי אבדות בנפש.
"לא איבדתי חברים מהפלוגה, אבל חצי מחברי קורס הקצינים שלי נהרגו במלחמה".
הביקור בטנק המחודש מאפשר למעוניינים ללמוד את סיפור הפלוגה והמארב ליד אלוני הבשן באופן אינטראקטיבי. "מגיעים אנשים בלי מדריך ויכולים פשוט ללחוץ על הכפתורים, זה מאוד נגיש ומזמין", מוסיף סגל. "פגשנו בשבועות האחרונים צעירים לפני גיוס, יום אחר יום, עשרות אוטובוסים של תלמידי כיתה י"ב, וזה מדהים. זה תמיד נגמר במחיאות כפיים. לנו זה חשוב כי יש רצון לנסות להמריץ אותם להגיע לחטיבה 7".
7 צפייה בגלריה
אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד חטיבה 7 בזמן המלחמה
(באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון צילום: בני הדר, מערכת "במחנה")
- איך התרשמת מהצעירים האלה?
"היום בחטיבה יש טנקים שהם המילה האחרונה מבחינת טכנולוגית, והצעירים של היום הרבה יותר טובים מאיתנו. הם מהירי חשיבה וטכנולוגיים יותר. אנחנו צריכים את החבר'ה האיכותיים".
- 49 שנים אחרי, מה המלחמה השאירה בך?
"את הידיעה של מה זה איום קיומי. כל המערכות סביבך מתערערות. בחיים שלי זה נוכח בתובנה שלי לגבי רמת מוכנות, של יכולת לעבור מ-0 ל-100 במהירות. עם השנים הצלחתי לקיים שני עולמות במקביל. עדיין נשארו הזיכרונות של החוויות הקשות - קרבות פנים אל פנים, לא ישננו ואכלנו ארבעה ימים – אבל מצד שני פיתחתי מאז חיים. הקמתי משפחה, יש לי ילדים ונכדים, פיתחתי קריירה, הייתי מנכ"ל בחברות פרטיות וברשות מקומית. היום אני מקדיש את רוב זמני לדור הצעיר ואני מאוד אוהב את זה. אני חושב שפיצחתי את השיטה ואני מצליח לעניין אותם".
הדור של היום לא מכיר איום קיומי
מי שאחראי על פרויקט שיחזור הטנק הוא מפקד-טנק ביחידת ההדרכה של חטיבה 7, סגן אמיתי ברנסקי. "על הסיפור של כוח טייגר למדתי כחייל במסלול וכמפקד העברתי את זה לחיילים שלי", הוא מספר. "היינו בונים בחול דגם של רמת הגולן ומציבים טנקים קטנים, זה היה שואו שלם".
את שיחזור הטנק הוא לקח כמשימה מבצעית לכל דבר: "סיפרו לי שהביאו את אחד הטנקים של הכוח שנצבע מאז ורצו להציב אותו כאנדרטה במקום של המארב. רצו שהוא יהיה דומה למקור ולקחנו את זה כמשימה של חטיבת ההדרכה. עשינו מחקר איך נראו אז הטנקים ושלחתי למשימה הזאת מפקדי טנקים. לא גיליתי איפה זה, רק שאלתי אם הם מכירים את הסיפור של כוח טייגר. כולם ענו 'בוודאי', והם הם היו צריכים למצוא את המיקום לפי הסיפור. אחר כך הם צבעו והחזירו אותו להיראות בדיוק כמו שהוא נראה בקרב".
- אתה פוגש את החבר'ה של החטיבה מאז, כמה זה שונה מהיום?
"גם אני הייתי מ"מ באותו גדוד של אורי סגל וזה שונה. אנחנו לא יודעים מה זה איום קיומי, לא מרגישים את זה ביום-יום. אבל השירות הוא עדיין מאתגר והרוח אותה רוח. אורי והחברים יצרו את הדבר הזה בחטיבה 7 את התחושה שמאחורינו אין אף אחד, ומאז חיילים מעבירים את זה הלאה.
"בשבועיים האחרונים פגשתי הרבה צעירים וראיתי איך הם מרותקים לסיפורים שלהם. אני לא הייתי מצליח להחזיק אותם קשובים קרוב לשעה, למרות שאני יותר קרוב אליהם בגיל. יש להם כבוד למי שהיו במלחמה וממילא לשמוע את הדברים מעדות ראשונה זה אחרת. הם אלו שהיו בקרב האגדי".
