שעות לאחר שנפצע מרימון הלם בג'סר א-זרקא, כתב ynet ו״ידיעות אחרונות״ חסן שעלאן משחזר ערב של אימה שהחל בהלוויה והפגנת נשים נגד אלימות, והידרדר במהירות להתפרעות קשה. תוך דקות מצא עצמו הכתב בלב כאוס אלים: יריות מנשק אוטומטי הדהדו באוויר, בקבוקי תבערה עפו לכל עבר, ותושבים – בהם נשים וילדים – נמלטו בבהלה לבתים.
במשך כחצי שעה קריטית לא נראה אף שוטר בשטח, וכוחות מד"א לא הצליחו להיכנס ולהעניק טיפול רפואי בשל היעדר אישורי כניסה. ״הזירה הרגישה כמו שדה קרב במלחמה״, מתאר שעלאן, שנפגע ישירות מרימון הלם, ונחבל בחזהו ובידו השמאלית. מעבר לפגיעה הפיזית, הוא מספר על הצלקת הנפשית: ״בכל מקום בזירה אמרו לי שאני בסכנה. הפחד היה בכל פינה״.
"בתור כתב, אני מסקר את מקרי הרצח במגזר הערבי, ובג'סר א-זרקא במיוחד בשל המצב הקשה שם״, סיפר שעלאן. "אתמול יצרה איתי קשר חממה ז'ורבן, פעילה בכפר, והזמינה אותי להפגנה נגד אלימות ורצח שהייתה אמורה להקיים אחרי הלוויה של מוחמד. הגעתי תחילה לבית המשפחה, משם יצא מסע ההלוויה. כבר, אנשים שיתפו אותי בחששות שלהם מיריות ואלימות שיתפתחו בהלוויה, אבל הרגשתי יחסית בטוח. זו לא הפעם הראשונה שאני שם״.
תיעוד הקטטה האלימה
מסע ההלוויה יצא מבית המשפחה למסגד, שם נערכה תפילה לזכר המנוח. משם המשיכו כ-200 משתתפות להפגנה בכביש הראשי. "כל המשתתפות בהפגנה אחרי הלוויה היו נשים״, מתאר שעלאן. "הן הניפו את תמונתו של הנרצח וקראו, 'למה רוצחים אותנו, למה רוצחים אותנו'״.
במרחק של 60 מטר מבית המשפחה, החל האירוע להידרדר במהירות. "עשרות בקבוקי תבערה נזרקו לעברנו, הציתו פחי אשפה וחסמו את הכבישים. ברקע נשמעו יריות של קלצ'ניקוב וזריקות של רימונים לעברנו", משחזר שעלאן. "הנשים שהפגינו ותושבי בית המנוח התחילו במנוסה. חלק נשכבו על הרצפה, חלק נכנסו לבתים וננעלו. כששאלתי למה הם בורחים, הם אמרו, 'באים לרצוח אותנו' וקראו לי לנוס על נפשי. ראיתי ילדים בוכים, מתחננים לעזרה. הורים חיפשו את ילדיהם בלחץ, חלק לקחו ילדים בניסיון להציל אותם״.
שעלאן נמלט לחצר בית ועלה במדרגות בניין בניסיון להסתתר. "התקשרתי לתחנת המשטרה, הצגתי את עצמי ככתב והסברתי בפירוש - 'אני נמצא בסכנת חיים, יחד איתי אנשים נוספים'. הם אמרו שהתקבלו דיווחים נוספים על הפרעות. הסברתי שאני בזירה ואין אף שוטר בשטח, והבטיחו לי שיטפלו באופן מיידי.
"כשהרגשנו רגיעה, יצאנו שוב לכיוון הכביש המהיר, אבל ההתקפות חזרו ונזרקו לעברנו רימונים. שוב צעקות, בכי, אנשים בורחים מהמקום", הוא משחזר. "אחד הרימונים פגע בי ישירות. איבדתי נשימה, היו לי כאבים חזקים. הורדתי חולצה וראיתי שיד שמאל והחזה שלי מלאים בחבלות. דיממתי, התיישבתי על הרצפה וביקשתי עזרה. לא הצלחתי להתקשר בעצמי למשטרה או למד"א. זעקתי – 'תזמינו לי אמבולנס׳, אבל אף אחד לא שמע. אישה אחת שראתה אותי חייגה למד"א וצעקה – 'העיתונאי נפגע, תגיעו'. מד"א אמרו לה שהם לא יכולים כי אין אישור כניסה למקום״.
האירוע החל ב-19:00, ושעלאן התקשר למשטרה בפעם הראשונה ב-19:20. השוטרים הגיעו רק בסביבות 19:30. "לקחו אותי לתחנת המשטרה, שם הייתי כ-40 דקות, נתתי עדות והגשתי תלונה. משם פינו אותי לבית החולים הלל יפה, אליו הגעתי ב-20:45. עד השעה 1:30 עברתי בדיקות רנטגן ובדיקה כירורגית. אמרו לי שהכול תקין ושסימני החבלה יעברו בימים הקרובים״.
"אני מאמין שזה יעבור, אני בסדר", אומר שעלאן. "המצב הכי קשה הוא הנפשי. זו פעם ראשונה שאני נתקל במצב כזה. ידעתי שלא בטוח שאחזור הביתה בחיים. לכל מקום שהגעתי בזירה אמרו לי שאני בסכנה. הפחד היה בכל פינה. כולם היו בחוסר אונים נוראי, מבוגרים וילדים״.
שעלאן מוסיף כי זה לא האירוע האלים הראשון שחווה - בעבר כבר ירו לעבר ביתו וזרקו עליו פצצה, וגם ירו לעבר רכבו. "המפגש עם אשתי והילדים היה קשה במיוחד. הם פרצו בבכי כשראו אותי״, הוא אומר. ״בשיחה הראשונה לאשתי אחרי שנפגעתי, הבטחתי לה שהכול בסדר וביקשתי שלא תפחד. לא רציתי שתשמע על זה מאנשים אחרים, אבל היא עדיין דאגה כמובן. המצב הנפשי שלה גם נפגע, היא חוששת לשלומי אבל גם לשלומה ולשלום ילדינו. כאב לראות אותם ככה, לאף אחד לא מגיע להרגיש את זה״.
